"החלטתי לומר 'שמע ישראל' ולמות כמו רבי עקיבא": הרב חיים סאסי חוזר אל הקרב על שדרות

הרכב הלבן דהר ברחובות שדרות. הרב חיים סאסי שכב בספסל האחורי כשהוא פצוע, ידיו מחבקות בחוזקה שוטר על ערש דווי ועוצרות דימום מגבו. כשהבחין כי השוטר מאבד את הכרתו, זעק לעברו: "אני רוצה לעשות לך 'מי שבירך'. מה שם אימך?". השוטר השיב לו בערפול חושים: "מתי בן מזל".

השאלה והברכה חזרו על עצמן לאורך כל הנסיעה. "הייתי עדיין באווירה של יום כיפור וסוכות", הרב סאסי צוחק שנתיים וחצי אחרי, בריאיון להידברות. "עשיתי את זה גם כדי להחזיק את עצמי ער, וגם כדי שאחזיק אותו ער". השוטר הפצוע, רפ"ק מתי צרפתי, ניצל בחסדי שמיים. בעודו משתקם מפציעתו ומהשלכותיה, הרב סאסי חוזר אל רגעי האימה, אל הנס של המאזדה הלבנה ואל התובנה המטלטלת: "מתים כשאין ברירה, לא כשבוחרים".

הרב סאסי בבית החולים

"כל מי שפנה ימינה – חטף"

ליל שמחת תורה עבר על קהילת "שדרות בפארק" בהתרוממות רוח מיוחדת. מאות המתפללים רקדו עם ספרי התורה עד שעה מאוחרת, ושבו לביתם לסעודת החג. באשמורת הבוקר פילחו אזעקות "צבע אדום" את השקט בעיר. הרב חיים סאסי, רב הקהילה, ר"מ בישיבת ההסדר בשדרות וחובש באיחוד הצלה, נצמד למכשיר הקשר והמתין לקריאה.

הדיווחים החלו להגיע בקצב. הוא לבש את האפוד הכתום, עלה על האופנוע ומיהר לנקודה בה דווח על פצוע ירי. איש לא נראה בזירה, והרב סאסי המשיך הלאה, כשצרורות ירי הפתיעו אותו. הוא שלף את אקדחו האישי, ירה צרור ארוך וחיסל את המחבל. "דיווחתי במכשיר הקשר שמהחבל נפל ונגמר האירוע. הייתי בטוח שזהו. אחר כך הבנתי שזה הרבה יותר מטנדר אחד".

הוא מציין כי היה חבר שנים ארוכות בכיתת הכוננות בעיר, במסגרתה התאמנו חבריה על תרחישי חדירת מחבלים. חדירה המונית לא הייתה תרחיש שמישהו העלה על הדעת. ארבעה חודשים קודם הטבח כיתת הכוננות פורקה בהוראה מלמעלה, והוא נותר רק עם נשקו האישי.

הרב חיים סאסי, רב הקהילה, ר"מ בישיבת ההסדר בשדרות וחובש באיחוד הצלה

"אחרי ארבעה חודשים גיליתי שהוא חי"

בעודו נוסע בין הזירות, רכב פרטי שעמד אלכסונית על כיכר סמוכה משך את מבטו, והוא מיהר אליו. בפנים שכב אדם עם פגיעת ראש קשה. "דיברתי איתו, והוא הבין אותי לגמרי וענה לי עם העיניים. הורדתי אותו מהאוטו לכביש, חבשתי אותו, חיברתי אותו למסכת חמצן ופתחתי לו וריד לאינפוזיה", הוא משחזר.

אחרי שהעניק לפצוע טיפול ראשוני, הוא התקשר למד"א וביקש מהם להזעיק למקום אמבולנס. במד"א ענו לו, שכרגע אין אפשרות לפנות פצועים. בלית ברירה, הוא שלח בקבוצת החובשים את מיקומו של הפצוע, והמשיך הלאה לזירות הבאות. במשך תקופה הוא חי בידיעה כי ככל הנראה אותו אדם כבר אינו בין החיים.

"אחרי ארבעה חודשים סיפרו לי שהוא חי. התברר שקצת אחר כך הגיעה ניידת למיקום ששלחתי, ומצאו אדם שוכב ומחובר לחמצן ואינפוזיה. הם אפילו לא היו צריכים להנשים אותו". הוא מוסיף, כי כיום הפצוע מרותק לכיסא גלגלים ובמצב רפואי לא פשוט – אך בחיים.

הדיווח הבא שקיבל בקשר עדכן על פצועים סמוך לתחנת המשטרה בשדרות, והרב מיהר למקום. בכיכר הסמוכה לבניין המשטרה הוא הבחין בטנדר לבן ריק מאדם. "הייתה שם כמות עצומה של תחמושת, כולל טילי RPG מסודרים ברביעיות ומזוודה של רובה צלפים. בגלל שהייתי ללא נשק ארוך, התלבטתי האם לקחת את הרובה. החלטתי להימנע מכך, כדי שלא איראה מרחוק כמחבל".

בדקות בהן הרב סאסי סרק את הטנדר, המחבלים כבר היו אחרי הסתערות על תחנת המשטרה. כשהגיע סמוך לתחנה, הוא פגש את רבש"ץ שדרות, רונן גבאי, שהיה פצוע, את מפקד מחוז דרום במשטרה, וחובש נוסף בשם יעקב בר יוחאי שנקלע למקום עם תחילת הקרבות.

ישיבת שדרות שם משמש הרב סאסי כר"מ

"תחפו עליי וארוץ לטפל בו"

"חבשנו את רונן הרבש"ץ", ממשיך הרב לתאר, "ואז ראיתי מעבר לכביש שוטר בשם מרטין ששוכב על הגב ונאנח. התברר שהוא חצה את הכביש כדי להילחם, וצלף ירה לכיוונו". הצלף, שהיה על גג תחנת המשטרה, לא אפשר לחובשים לגשת לשוטר הפצוע.

"פניתי למפקד מחוז דרום ואמרתי לו: 'מה הבעיה? תחפו עליי עם מכת אש, ואני ארוץ להביא אותו'". לאחר שמפקד המחוז אישר זאת, התחיל הרב לרוץ. בינתיים השוטרים יצאו מהמחסה והחלו לירות. ייאמר לזכותם שהם חשפו את עצמם ונלחמו כמו גיבורים. עם זאת, הם היו חמושים באקדחים בלבד – וזה לא היה מספיק משמעותי מול המחבלים". בשלב זה כבר לא הייתה לו אפשרות לסגת לאחור.

"הגעתי לשוטר הפצוע, התכופפתי לבדוק לו דופק, ואז חטפתי מהצלף כדור בברך ונפלתי על השוטר. ניסיתי להרים את השוטר כדי לקחת אותו יחד איתי, ואז חטפתי כדור ביד ושני כדורים בפנים". בכוחות גדולים הצליח הרב סאסי לגרור עימו את השוטר הפצוע אל מאחורי פח סמוך. למרבה הכאב, מאמציו לא הועילו, והשוטר שפציעתו הייתה אנושה נפטר כעבור זמן קצר.

בינתיים, בעזרת תחבושות שנזרקו לעברו מצידו השני של הכביש, ניסה הרב לטפל בעצמו. בין לבין, הוא לא שכח את תפקידו כר"מ בישיבת ההסדר המקומית. "התקשרתי לישיבה ועדכנתי את האחראים במצב. ביקשתי מהם שיעבירו זאת לבחורים על מנת שלא יצאו מהישיבה".

"הקפדתי לחייך כל הזמן"

כשהזמן חלף, והוא נותר מאחורי הפח – ללא אפשרות לצאת מהמקום בלי להיפגע – החליט הרב סאסי לצלם סרטון קצר למקרה בו יאבד את הכרתו. הוא פירט בסרטון בקצרה את מיקומי פציעותיו, אך בגלל כבוד השבת נמנע מלשלוח אותו. "אמרתי לעצמי שאשאיר את זה בטלפון פתוח, כדי שמי שיגיע לטפל בי ידע מה יש לי". הסרטון, שמהווה תיעוד בלעדי של הרגעים הקשים, לא נשלח לאיש. רק ימים רבים לאחר שמחת תורה, ולאחר בירור הלכתי – הוא החליט לפרסם את הסרטון.

נשמע שלמרות הפציעה היית חד.

"לא כאב לי כלום", הוא מסביר, "הכאבים הופיעו רק אחרי הניתוח בבית החולים". בשלב מסוים, חש הרב בסימני חולשה ועילפון. "החלטתי לומר 'שמע ישראל' ולמות כמו רבי עקיבא", הוא אומר את המילים המצמררות. הוא מתאר כיצד ייחד בכוונות האר"י והאריך במילה "אחד": "הקפדתי לחייך כל הזמן – כדי שגם אם ימצאו אותי מת, יראו שלא כאב לי".

סמוך לשוטרים הסתובב אדם רעול פנים, שהתברר כאיש שב"כ. בהמשך גילה הרב סאסי כי מדובר במתפלל מבית הכנסת בקהילתו. "לא ידעתי מי זה בכלל. הוא צעק לי 'הרב, אני מחלץ אותך', וזה מאוד הרגיע אותי". איש השב"כ ניסה לסייע לרב ככל יכולתו, וזרק לעברו בקבוקי מים. עם זאת, לא התאפשר לו לגשת לרב בשל האיום שהיווה הצלף.

"המטרה היא לחיות על קידוש ה'"

ואז קרה מקרה פלאי של ממש. רכב מאזדה לבן, ובתוכו אזרח כבן 60, הגיח משום מקום. אנשי הביטחון צעקו לעברו שיעצור וביקשו שיחנה לרוחב הרחוב, על מנת שיאפשר להם חיפוי וגישה לרב סאסי. הנהג עשה זאת בשלוות נפש, ולאחר מכן יצא מהרכב ורץ לבניין הסמוך.

"עד היום אנחנו לא יודעים מי זה. ממש אליהו הנביא. רק לא ידעתי שאליהו הנביא נוסע בשבת, וחשבתי שהוא יבוא על חמור – ואילו הוא בא עם מאזדה לבנה", צוחק הרב. הוא מספר כי למרות סריקות שנערכו בהמשך במצלמות הסמוכות, זהותו של הנהג נותרה עלומה.

בחסות המסתור שהעניק הרכב החונה, הרב סאסי חולץ מהזירה. הוא פונה לבית החולים ברכבו של החובש בר יוחאי. הוא היה מאושפז במצב קשה במשך 19 יום, בעוד משפחתו מפונה מהעיר. בהמשך עבר לשיקום יום ארוך בקהילה. כאשר התאפשרה החזרה לעיר, הרב ומשפחתו שבו אליה. כיום הוא ממשיך בתפקידיו השונים.

בתור חובש, במהלך שמחת תורה פגשת הרבה אנשים שלא יכולת להציל אותם. זה משהו שמשפיע על הנפש?

"אתה הולך לישון בלילה, ואתה קם בבוקר דווקא עם אלו שלא הצלחת להציל – לא עם אלו שהצלת. אתה מדבר איתם, ועושה חשבונות מה היה קורה אם רק היית עושה אחרת. אבל יחד עם המחשבות הללו – אנחנו ממשיכים הלאה".

ואיך מתמודדים עם המחשבות הללו?

"נכנסים לבית המדרש, פותחים את הספר ומתחילים להבין שהכול משמיים", הרב מחייך. "הקב"ה הוא הפסיכולוג הכי טוב". הוא משתף כי לאחר פציעתו הרהר לא מעט בדבר. "איפה הקב"ה היה איתי באותו יום? מה קרה שם שגרם לי לומר 'שמע ישראל'? האם טוב שהוא לא לקח אותי? אולי יכולתי להיות כמו רבי עקיבא, ולמות על קידוש ה'? אבל מצד שני אני חי – אז הרווחתי? עם המחשבות, ועם הזמן, אתה מבין שהמטרה שלנו היא לחיות על קידוש ה'. אתה בונה בעצמך קומה, ומבין איך לשמוח בכך שאתה חי. מתים כשאין ברירה, לא כשבוחרים".

הרב סאסי בבית החולים - "הכאבים הופיעו רק אחרי הניתוח בבית החולים"

"אני מאמין – ולכן אני בטוח"

כרב קהילה וכר"מ בישיבה, איך קמים אחרי טבח כזה? ואיך מסבירים את האובדן העצום?

"אנחנו לא מסבירים – אלא ממשיכים. זה הכוח של התורה – להמשיך. לפני שמחת תורה התחלנו פה, בשכונה החדשה, עם בית כנסת בקרוואן. כשחזרנו, עברנו למבנה של 450 מקומות, שנבנה תוך שמונה חודשים לעילוי נשמת הלוחם שילה כהן הי"ד (תושב שדרות שנפל בקרב בקיבוץ בארי – מ.ל).

"יכולנו לבכות על כמה קשה לנו, אבל ההבנה היא שכל זה משמיים. נשארנו פה, בעולם, בשביל משהו. אם אתה שם את הזרקור על הכאב – אז הכאב הוא זוועתי. אבל אם אתה שם את הזרקור על כך שיש לך שליחות – אתה מתחיל לחייך". הוא מציין, כי מאז הטבח אוכלוסיית שדרות גדלה בכ-4,000 איש.

תחושת השליחות וההסתכלות החיובית אינן מנותקות מהמחירים האישיים שהרב שילם. הוא איבד במלחמה את אחיינו, רונן בן משה הי"ד, והוא עצמו סובל משיתוק בחצי פניו, מצליעה ברגלו ומכאבים. "אבל הפגיעה העיקרית שלי היא דווקא בלימוד. הייתי לומד 12 שעות ביום בבית המדרש. היום, כדי לקרוא 'שניים מקרא אחד תרגום', אתה יורק דם".

היית עושה את זה שוב, אם היית יודע את המחירים הפיזיים שתשלם?

"זה לא בשליטה שלי, לא הייתה לי בחירה בכלל. כמו שאני לא בוחר בבוקר להניח תפילין – אלא זה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. זה לא שעצרתי, חשבתי והחלטתי שצריך לעשות את זה. עבדתי על אוטומט".

על פועלו בשמחת תורה, קיבל הרב סאסי את אות הנשיא לגבורה אזרחית. הוא לא נלהב לעסוק בעניין. "לא מגיע לי. החיילים ואנשים בעוטף עשו פי אלף מאיתנו – פשוט לא צילמו אותם. גם תושבי שדרות שחוזרים לפה, עם רעשי המלחמה, הם הגיבורים הגדולים. יש פה אנשים שממש נבהלים מכל פיצוץ, ועדיין שבים. כל תושב בשדרות צריך לקבל את אות הנשיא. אם אני נציג זה בסדר, אבל ברמה האישית אני לא חושב שמגיע לי משהו".

מקבל את אות נשיא המדינה לגבורה אזרחית

אתה אופטימי בנוגע לעתידה של שדרות?