"הצחוק האמיתי מגיע מתוך כאב": נעם יעקובסון קורע את המסכה

אם תפגשו את נעם יעקובסון ברחוב, ניתן לשער שתחייכו באופן אוטומטי. הוא מוכר לנו כסאטיריקן מפורסם, כחקיין מושלם של בנימין נתניהו, וממערכונים שונים ברשת. יעקובסון מזוהה עם הומור יהודי מושחז, אך כשיושבים לשוחח איתו אחד על אחד, מגלים מהר מאוד שהוא מדבר דווקא ברצינות.

"אני לא חושב שצחוק הוא בהכרח דבר מצחיק", הוא מבהיר כבר בתחילת השיחה. "יש צחוק מר, ויש גם צחוק שמבטא כאב. אני מאמין שזה לא מקרי. כי כדי לגרום לאנשים באמת לבכות או לדמוע מרוב צחוק, אתה חייב לייצר אצלם איזה רגש של כאב, של הזדהות, ואז הצחוק הוא הרבה יותר חזק".

(צילום: אלעד דוידי)

שמחה מתוך כאב

יעקובסון נולד למשפחה דתית בפתח תקווה. כנער למד בישיבה תיכונית ובישיבת עתניאל, ולאחר שירותו הצבאי הלך ללמוד פסיכולוגיה ואף התחיל לימודי רפואה ומחשבים. איך זה שהוא לא הפך לפסיכולוג או לרופא? גם לו בעצמו אין מושג. "החיים גלגלו אותי באופן מפתיע דווקא לבית הספר למוזיקה רימון, לשם התקבלתי למגמת הלחנת שירים, למרות העובדה שלא היה לי שום ידע מוזיקלי מוקדם. בריאיון הקבלה השמעתי כמה שירים שכתבתי והלחנתי, ומסתבר שזה הספיק. למדתי במחזורים הראשונים עם טובי המוזיקאים, ומשם יצאתי עם להקת החתונות שמופיעה באירועים כבר למעלה מעשרים שנה.

"ביקשנו להגיע לחתונות ולשמח חתנים וכלות באופן שונה מזה המוכר", הוא מסביר. "זה כנראה היה מוצלח, כי אנחנו ממשיכים בכך עד היום. באופן אישי עשיתי את עסקת חיי, שכן ההיכרות הראשונית שלי עם אשתי הייתה באחת החתונות שבהן הופענו".

ויש גם חתונה שהוא לא מסוגל לשכוח: "הוזמנתי עם הלהקה לחתונתו של חתן עיוור, ופתאום הייתה הפסקת חשמל – עלטה מוחלטת באולם. כולם קפאו ולא ידעו מה לעשות, אנשים היו במבוכה, ואנחנו המשכנו לנגן בחושך, בלי חשמל, רק עם הכלים האקוסטיים. כך במשך חצי שעה. המדהים היה לראות שהאדם היחיד בחתונה שהמשיך לרקוד היה החתן העיוור, שדווקא הרגיש נוח מאוד. הוא לא היה צריך את האור כדי לשמוח. מבחינתי זה היה שיעור לחיים – התובנה הזו, שניתן לשמוח גם כשחשוך, והיא מלווה אותי המון, בפרט בשנתיים האחרונות, בהן לא תמיד היה קל לשמוח".

המשכת בתקופה זו לשמח בחתונות כרגיל?

"בהחלט, אם כי בשבועות הראשונים היו לא מעט חתונות שנדחו. לעומת זאת, היו גם כאלו שבחרו לקיים את החתונות למרות הכל, כדי להדגיש שאנו בוחרים בחיים. כך קרה ששבוע אחרי פרוץ המלחמה הוזמנתי להופיע בחתונה שנקבעה כבר זמן רב קודם לכן, ובדיוק באותו יום נערכה הלווייתו של האחיין שלי, הלל סעדון הי"ד, שנהרג בקרב על מוצב סופה. החתונה נקבעה לשעת הצהריים, שעה לפני הלוויה, ובכל זאת הגעתי לאולם. החתן הרגיש לא בנוח, וביקש ממני: 'אל תעשה את החתונה שלנו שמחה מדי'. אבל אני הגבתי: 'באתי כדי לשמח אותך עד הסוף, כי דווקא השמחה היא הניצחון'. זה המסר הגדול ביותר שמלווה אותי בתקופה הלא פשוטה שאנחנו עוברים, והוא מתכתב ישירות עם המסר של גיסי וגיסתי, הראל ודבורה סעדון, שמקפידים שעל קברו של בנם יהיה תמיד בקבוק יין. הם מסבירים כי 'כשאנשים באים לספר על הלל – שיעשו זאת תוך שתייה מתוך שמחה, כי ככה הוא היה רוצה שיזכרו אותו, ולא בשום צורה אחרת'".

מהמופעים בחתונות הגיע יעקובסון מהר מאוד לשמש כשחקן בסדרה "לאטמה". על השאלה מה הוביל אותו לשם, הוא מסביר שאין לו תשובה ברורה. "החיים שלי אף פעם לא היו בנויים מתוכניות סדורות, ואף פעם לא ידעתי מה אעשה כשאהיה גדול. האמת היא שגם כיום, בגיל 50, אני עוד לא יודע. כמו שהתגלגלתי במקרה ללהקת החתונות וכמו שבמקרה התחלתי להופיע, כך גם הגעתי ללאטמה – אחד האנשים שהכרתי הזמין אותי לאודישן, ומהר מאוד התקבלתי. משם הדרך הייתה קצרה למופעים נוספים, ולאחר מכן לסדרה 'הכל שפיט'".

בשנים האחרונות הוא מעלה את המופע "בשינוי" – הצגה חשופה שמשלבת מוזיקה והומור, אך גם קטעים עצובים. "אני חושב שהסוד של מופע מוצלח הוא בפתיחות של השחקנים, וכדי לגעת באושר אתה חייב להכיר גם את העצב. כשאני מחקה את ביבי ב'לאטמה' אני מביא זווית סאטירית אחת, אבל במופעים שלי אני מביא את עצמי, בלי מסכות".

(צילום: אלעד דוידי)

שתי דקות של פרשה

אבל ישנם רגעים בהם יעקובסון עוצר הכל, ושואל את עצמו איך הגיע לפה. לא מדובר על אולפנים ההקלטות (בימים אלו הוא עובד על להיט חדש עם אריאל זילבר), וגם לא על הבמות עליהן הוא מופיע, אלא דווקא על הרגעים הקטנים, של ישיבה בבית מול הררי ספרים, בניסיון לפצח רעיון עמוק של אור החיים הקדוש כדי להנגיש אותו בסרטון של 90 שניות ברשת.

הוא מדגיש כי מהסרטונים ניתן לצאת עם חיוך, אך גם עם מסר. "אנחנו נחליט איך הסיפור שלנו ייזכר – כסיפור של ייאוש או של תקווה", הוא אומר לא פעם על המאורעות ההיסטוריים שאנחנו חווים בשנתיים האחרונות.

בסרטונים שלו תוכלו למצוא את פרשת שמות, בה הוא מדבר על בחירת משה רבנו לשליח כאשר הוא עומד מול הסנה הבוער ומסרב לשליחות. "משה שואל 'מי אנוכי' וזו לא ענווה פסולה, זו השאלה הכי עמוקה שאדם יכול לשאול את עצמו. כי דווקא מתוך המקום הצר, מהמצר האישי שלנו, שם מתחילה השליחות. לפעמים אנחנו מחכים להיות מושלמים כדי לעשות משהו טוב, אבל משה מלמד אותנו שמתחילים דווקא מהגמגום".

בסרטון על פרשת בא הוא צולל לשאלת סימון המשקופים בדם: "למה השם צריך סימן? מה, התקלקל לו ה-Waze?", הוא שואל בסגנונו המוכר, אך מיד עובר לעומק: "הדם על המשקוף לא היה בשביל אלוקים – הוא היה בשבילנו. כי להוציא אותנו ממצרים השם יכול ברגע, אבל להוציא את מצרים מתוכנו – את הנס הזה רק אנחנו יכולים לעשות. זהו גם המסר שאני מנסה להעביר: 'אנחנו אלו שצריכים לקחת אחריות על הסיפור שלנו. זו מחויבות מתישה, אך מאוד מספקת'".

יעקובסון מדבר על נחשון בן עמינדב, שהיה הראשון שנכנס לים סוף: "הים לא נפתח בגלל המטה של משה, הוא נפתח כי מישהו נכנס למים עד האף. ככה זה בחיים שלנו – אנחנו מחכים שהנס יקרה ואז נצעד, אך התורה אומרת הפוך – תצעד, תסתכן , תזיע, ואז הים ייבקע".

הוא גם משלב את המסר שלו מפרשת בחוקותי, בו הוא מסביר ש"תלכו" זו תנועה. "היהדות היא לא מוזיאון, היא דרך – אם אתה לא הולך, אתה נסוג. המאמץ שלי ללמוד כל שבוע פרשה חדשה, למרות העייפות, הוא ה'עמלים בתורה' הפרטי שלי. זה לא תמיד קל, אבל בסופו של דבר זה מה שמחיה אותי ונותן לי את הכוח".

(צילום: אלעד דוידי)

ממשיך להתגלגל

איך התחלת עם סרטוני פרשת השבוע? מה הוביל ליצירתם?

"התחלתי בכך לפני כשנתיים. יצרתי את הסרטון הראשון כסרטון בודד, ולאחריו הגיעו עוד ועוד סרטונים. האמת היא שמאחורי כל סרטון כזה מושקעת עבודה רבה מאוד, כי הרעיונות אף פעם לא מגיעים ברגע אחד – אני לומד את הפרשה ברצינות רבה מדי שבוע, עם חברותות וגם מאזין לרבנים, אחר כך עובד על העלאת הדברים על הכתב כתסריט, ובהמשך מגיעים הצילומים. אני משקיע ימים ארוכים בעבודה על כל סרטון, ולפעמים מרגיש ש'זהו זה, עבדתי כל כך הרבה, וצריך כבר לעצור'. אבל אז פותח את החומש בפרשה הבאה, ופשוט שואל את עצמי: 'איך אפשר שלא?'.

"אני גם מקבל הרבה כוח וחיזוק מאנשים. אני מסתובב לפעמים באזורים של חבר'ה חילוניים, והם אומרים לי: 'בזכותך אנחנו יודעים מהי פרשת השבוע'. ביום שלמחרת אני מגיע לשכונה חרדית, ואנשים עוצרים אותי ברחוב ואומרים לי: 'אוהבים אותך'. ואז אני קולט את מה שידעתי – התורה היא של כולם, וזה מה שכל כך מיוחד ויפה כאן".

ומה התוכניות להמשך?

"אני ממשיך להתגלגל", משיב יעקובסון בפשטות האופיינית לו, "אני לא יודע מה יהיה הסרטון הבא או איפה אהיה בעוד שנה. אני יודע רק שהקב"ה מגלגל אותי, ומשתדל ליהנות מהדרך".