"18 שנה חלמתי על הרגע שאפתח את תיק האימוץ, אך שום דבר לא הכין אותי לטלטלה הזו"

"עברה עליי ילדות מהממת במושב דתי ברמת הגולן, עם משפחה אוהבת, הורים מפנקים, אח גדול והמון חברות מסביב", אסתר לביא אומרת את הדברים בהודיה גדולה. "אבל כל חיי היה לי חלום אחד – להגיע לגיל 18. זו הייתה משאת החיים שלי, מתוך הבנה שרק אז אוכל להשלים את החתיכה שחסרה לי, רק אז אוכל להתחיל לחיות".

כשאסתר מדברת על "גיל 18", ההתרגשות נשמעת בקולה. התרגשות שיכולה להיות רק למי שגדלה במשך שנים מבלי לדעת למי היא שייכת ומהיכן הגיעה. "כיום, כאישה נשואה ואמא לילדים, אני רואה מקרוב עד כמה שחשוב לכולנו לחוש שייכות, בזמן שלי לא היה את זה. כי ידעתי שאני מאומצת, ותמיד חלמתי לדעת מי אני ומהיכן הגעתי, ומיהי המשפחה האמיתית שלי בכלל".

"אני מאומצת"

"הייתי בת חמש כשאמא סיפרה לי בפעם הראשונה על כך שאני מאומצת", חוזרת אסתר אל אותו יום. "היא אמרה לי בפשטות: 'אני אמא שלך, אבל לא ילדתי אותך, אלא בחרתי בך'. למחרת הגעתי לגן בהתלהבות, וסיפרתי לכל הילדים: 'אמא שלי לא ילדה אותי, היא בחרה בי מכל התינוקות במחלקה'. זה היה נשמע לי כל כך אוטופי וחלומי, אך הילדים גרמו לי מיד להבין שיש צד שני. כשהחכמים שביניהם הסבירו לי 'מאומץ זה מישהו שלא רצו בו', זה הפך אצלי בבת אחת את ההתרגשות והשמחה למשהו מאוד קשוח שאני צריכה להתבייש בו".

במבט לאחור, היה נכון לחשוף אותך כילדה צעירה למידע הזה?

"כן, אני חושבת שזה הגיל הנכון ביותר כדי להיחשף, כי זה מאוד בונה ומכין אותך לקראת החיים. יחד עם זאת, ברור שזה לא היה קל והיו לי המון שאלות לאמא שלי, כולל השאלה העיקרית ששאלתי שוב ושוב: 'מתי אפסיק להיות מאומצת?'. כי אחרי שהילדים הבינו שלהיות מאומץ זה משהו פחות חיובי, הם השתמשו בזה לעיתים קרובות כדי לצחוק עליי ולהעליב. בכל פעם שלא רצו לשחק איתי או שרצו לפגוע, זרקו את מילת הקסם 'מאומצת'".

איך הגבת לכך?

"ככל שנחשפתי לדבר הזה, כך התחלתי לגדל לעצמי שריון נוקשה, העיקר לא להיפגע, והכי חשוב – לא להראות שאני נפגעת. כלפי חוץ נראיתי הכי חזקה שאפשר, עם ביטחון עצמי מופרז שחיפה על תחושת חיפוש זהות ורצון לשמור ולגונן על עצמי.

"בתוך הבית החיים היו מדהימים – ההורים שלי אנשים מסורים באופן לא רגיל, וגם עם אחי הגדול היה לי קשר נפלא, למרות שהוא מבוגר ממני בשמונה שנים. עד היום הקשרים שלנו מצוינים. אבל לאורך כל אותן שנים ידעתי שאני חייבת לגלות מי אני, וציפיתי בכיליון עיניים ליום בו אוכל סוף-סוף לפתוח את תיק האימוץ".

"להיכן אני שייכת?"

בגיל 12 חוותה אסתר תחנה דרמטית ומשמעותית בחייה, כאשר אחד מרבני היישוב שוחח איתה, והסביר לה כי עליה לעבור תהליך של גיור לחומרה. "בשום אופן לא הבנתי למה בזמן שחברותיי חוגגות בת מצווה, אני צריכה להתגייר, פשוט לא קלטתי את זה", היא נזכרת. "הסבירו לי ש'אני לא חייבת', וזה בלבל אותי עוד יותר – כי כביכול, אם אחליט שאני לא רוצה, אז מה יהיה איתי? אעבור בית? זו הייתה תקופה בה עברתי טלטלה גדולה שמאוד הציקה לי – למה לכולם סביבי יש חיים רגילים, ומה פתאום מודיעים לי בגיל 12 שלא בטוח שאני יהודייה?".

איך ההורים תיווכו לך את המצב הלא רגיל הזה?

"הם הסבירו לי שמדובר ב'גיור לחומרה', ונתנו לי עוגן ויציבות, אבל אפילו להם לא הסברתי כמה שקשה לי. כלפי חוץ שיחקתי את עצמי חזקה, כביכול 'הכל קטן עליי' ואעשה כל מה שנדרש. את הגיור עברתי לבסוף בסתר. שום חברה לא ידעה על כך, והחלטתי שאני לא מספרת על כך לאף אחד לעולם".

תחנה נוספת ומורכבת הגיעה כשנה לאחר מכן, כשלכיתתה של אסתר נכנס מורה שלימד את התלמידות הלכות אימוץ. "כנראה שלא סיפרו לו על כך שיש בכיתה תלמידה מאומצת, אבל מבחינתי זה היה שיעור נוראי. פתאום דיברו באופן כל כך גלוי על ההלכות שנוגעות לחיים הכי אישיים שלי, כשאני בעצמי תוהה איך אפשר לשמור הלכות ייחוד מאבא שלי ומאח שלי, כשכל המשפחה שלנו היא רק אבא, אמא ושני ילדים. ואיך ייתכן שלפי ההלכה אסור לי לשבת שבעה על הוריי המאמצים אחרי מאה ועשרים? אלו דברים כל כך מורכבים עבור ילדה בת 13, שרק עכשיו עברה גיור, ותוהה בעצמה 'האם אני באמת רוצה להיות דתייה, ואיך זה מסתדר בכלל?'.

"השיעור הזה נגמר מזעזע, כשהמורה העיף אותי מהכיתה, ואני העפתי את עצמי מבית הספר. הייתי כל כך שבורה – לא רק מהתחושה הקשה מול כל בנות הכיתה, אלא גם ממשבר הזהות העמוק שחוויתי. הרי הרגע התגיירתי וביקשתי להיות חלק מהעם הזה, ואיך ייתכן שאם אני לא מקפידה על ההלכות במלואן אין לי מקום בעם ישראל? אז להיכן אני בכלל שייכת? אבל הדבר המדהים הוא שעד היום אני זוכרת את עצמי מנהלת באותם ימים שיחות עם הקב"ה, כשאני אומרת לו: 'אם אתה באמת קיים – תראה לי אותך, תן לי להרגיש אותך'. אין ספק שזו הייתה ההבנה העמוקה ביותר שיכולה להיות, כי דווקא מתוך הכאב הרגשתי אותו מאוד נוכח בחיים שלי".

אסתר עם בעלה ואחד הילדים

"רק נקודת פתיחה"

ככל שהתקרב גיל 18, כך חשה אסתר את המתח הגדול לצד הציפייה העזה. "זה העסיק אותי כל הזמן, לא היה 'יום הולדת 16' אלא 'עוד שנתיים 18'. כך חייתי את החיים, כשאני מתקרבת ליום הגדול ויודעת שהוא היום הכי מפחיד והכי מרגש שאחווה בחיי. כל המתח של 18 שנה התנקז אל תוך היום הזה".

ביום הולדתה ה-18 הגיעה אסתר למשרדה של העובדת הסוציאלית, התיישבה מולה, ושמעה לראשונה בחייה את הפרטים המלאים על משפחתה. "העובדת הסוציאלית סיפרה לי שקוראים לי מיכל, ואני הרגשתי על גג העולם, כשאני חושבת על איך שאספר לכולם ש'פעם ביקשו ממני להתגייר, אבל זה היה סתם...'. היא המשיכה וסיפרה שמשפחתי מתגוררת במרכז הארץ, מה שחיזק אצלי את ההבנה שמדובר במשפחה יהודייה. היא ציינה שיש לי חמישה אחים, וזה עורר בליבי אינספור שאלות: רגע, אם הם משפחה ברוכת ילדים, אולי הם בכלל דתיים, ואפילו חרדים? ואם חמישה אחים ביולוגיים מתגוררים יחד, למה רק אני לא גדלתי איתם? וכמובן שאלת הזהות – האם אני דומה להם? אף פעם בחיי לא הייתי דומה למישהו, בפרט לא להורים המאמצים שלי ולאחי, אם כך מסתבר שאני כנראה מעדות המזרח.

באחת ההרצאות

"העובדת הסוציאלית עצרה רגע כדי להשיב לשיחת טלפון, ורק אז קלטתי שהיא לא קשובה לי בכלל. היא סיימה את השיחה, ואז פנתה אליי: 'תקשיבי מיכל', כשאני חשה כל כך מוזר להיקרא בפעם הראשונה בשמי האמיתי. ואז היא אמרה לי את המשפט הכי מעצבן בעולם: 'הופס, התבלבלתי'. אני יודעת שזה נשמע הזוי, אבל היא פשוט הקריאה לי תיק אימוץ של מישהי אחרת.

"באותו רגע התבוננתי באישה שיושבת מולי, וכבר אז ידעתי: בכלל לא משנה מה היא תספר לי כעת – זה לא מי שאני. זו הייתה התובנה החשובה ביותר שקיבלתי. ידעתי לומר לעצמי: היא לא תהיה זו שתספר לי את סיפור חיי, היא תספר לי רק על נקודת הפתיחה, אך כל מה שקרה אחר כך תלוי אך ורק בי. זו תובנה שנשלחה אליי כהארה דווקא בגלל הטעות הזו, שעזרה לי להבין: מה שהיא מקריאה זה לא מי שאני, ורק המעשים שלי הם אלו שיוצרים את האני האמיתית.

"המחשבות האלו עברו לי בכמה שניות, כשאני יושבת בחדר מולה, והיא שולפת תיק אימוץ אחר, עליו מתנוססת החותמת 'חסוי'. היא לא מאפשרת לי לצלם ממנו אף דף, ומחזיקה הכל צמוד אליה. ואז היא מספרת לי את הדבר שמעולם לא התכוננתי אליו, למרות שהיו כל כך הרבה סימנים: על כך שמצאו אותי בשוק בנצרת, ברחוב, כשאני בת כמה שעות, וזהו. זה כל מה שרשום בתיק.

אסתר ומשפחתה

"הייתי המומה. שאלתי אותה: 'הייתי ממש לבד? לא השאירו מכתב או מזוודה? ומה קורה עכשיו? הם בוודאי התחרטו'. לתגובה שקיבלתי לא יכולתי לצפות: 'מה זאת אומרת התחרטו? הם המומים מכך ששרדת את זה'.

"אלו היו משפטים כל כך דוקרים, ששידרו מסר נוראי: 'לא רק שהם לא רוצים אותך, הם בכלל לא התכוונו לאפשר לך לשרוד'. אני לא חושבת שיש מישהו בעולם שמסוגל להכין את עצמו לכזה דבר. ואז מצאתי את עצמי אומרת לעצמי בכוח את מה שחשבתי עליו כמה רגעים קודם לכן: 'אסתר, זוהי רק נקודת הפתיחה שלך, ודווקא בגלל נקודת המוצא הזו את חייבת לחיות מהיום את החיים בעוצמה הכי גדולה. יצאתי משם כל-כולי אש, כשאני יודעת באופן ברור שאני הולכת לעשות בעולם הזה אך ורק דברים טובים, כי זו המטרה שלי. אין מצב שאהפוך לתינוקת נטושה, כי זה לא הסיפור שלי. יצאתי מהמפגש הזה עם כל כך הרבה אנרגיות חיוביות, שברוך השם מלוות אותי גם הלאה".

"לבחור את מי שאנחנו"

גם כיום, כשאסתר נשואה ואמא לחמישה ילדים, היא מוצאת את עצמה חוזרת שוב ושוב אל העבר שלה.

"בכל צעד שהתקדמתי בחיים, פגשתי את הנושא הזה. הוא המתין לי דווקא במקומות הרגישים ביותר, כמו למשל כשהתחתנתי ונדרשתי להוכיח את יהדותי. גם כשהתחילו להיוולד הילדים, השאלה הראשונה בכל לידה הייתה 'האם יש מחלות גנטיות במשפחה?', ואני מצאתי את עצמי עונה שוב ושוב ש'אין לי תשובה, כי אני מאומצת'".

ככל שחולפות השנים, קל לך יותר להשלים עם העבר שלך?

"לא. הכאב של הנטישה עדיין קיים ברובד העמוק, וזה לא משנה כמה ילדים שיש לי ושאני נשואה לגלעד המהמם. בתחילה ניסיתי להתגבר על כך, אך עם הזמן התחלתי להבין שזה לא כאב שיחלוף, ואני לא צריכה לתקן אותו אלא ללמוד לחיות איתו. זה כמו כאב של שכול ואובדן שאף פעם לא חולף, כך גם חרדת הנטישה הזו שקיימת אצלי בלב ולעולם תמשיך להיות קיימת. התפקיד שלי הוא לא לאפשר לה להשתלט עליי, כדי שלא תמנע ממני לעשות דברים שאני רוצה. וכן, מדי פעם אני עדיין זקוקה לחיזוקים מהסביבה שיזכירו לי: 'אסתר, את במקום אחר שהגעת אליו מתוך הבחירות שלך, ואת לא אותה תינוקת נטושה שהושארה בשוק'".

בהרצאה

ידוע לך משהו על המשפחה הביולוגית שלך?

"כן", היא מפתיעה, "עשיתי בדיקת DNA ואני יודעת בערך מיהי המשפחה הביולוגית. הם לא רוצים לפגוש אותי, ואני חושבת שגם אני לא רוצה לפגוש אותם. למיטב הבנתי, מדובר במשפחה מוסלמית שונאת ישראל".

אסתר שותקת לרגע, ולאחר מכן מוסיפה: "דווקא ההבנה הזו פתחה לי פתח להבין את גודל השגחתו של הבורא. כי שום דבר בסיפור שלי לא הגיוני. גם העובדת הסוציאלית אמרה לי, שאין שום הסבר לכך שלא נמסרתי לאימוץ של משפחה מהמגזר הערבי. זה גורם לי להודות עוד יותר לקב"ה על ההשגחה הפרטית, מתוך הבנה שהוא סובב את הדברים באופן הכי מדויק, כדי שאצטרף לעם שלו. ברגע בו ננטשתי, הוא כביכול עצר הכל ואמר: 'רגע רגע, אני רוצה עתיד אחר בשביל התינוקת הזו'.

"זו ההסתכלות שלי", היא מסבירה. "זו גם הסיבה שהחיים שלי, ברוך השם, כל כך שמחים ומלאים. כי אני בוחרת להתעסק אך ורק בצד החיובי שלהם, כשאני מרצה על סיפור חיי, ולצד זאת עוסקת בהפקת אירועים. אני משתדלת בכל דרך אפשרית להעביר לעצמי ולכולם את המסר: 'החיים הם לא המקום שממנו הגענו, אלא האופן שבו אנו הופכים לגרסה הכי טובה של עצמנו'".