שווה סיפור: אור ירוק

כאשר הייתי קטן, ילד, סקרן נורא, קראתי כל מה שהגיע לי ליד. אחת הכתבות שאני זוכר עד היום היתה על נערי רחוב שמסתובבים במקומות אפלים בתל אביב. דיברו על הפגיעות שלהם, על הסכנות. התריעו. זה היה מפחיד. לרגע לא האמנתי שיבוא יום וגם אני אהיה שם.

בתחילת שנות העשרה שלי, משבר גדול פקד את הבית. ההורים שלי נפרדו, והפעם לתמיד. הרבה מאוד דרמה, בלגן וכאב שלא מצא שקט. האחים שלי בחרו צד, ואני – לא ידעתי איך לקרוע את עצמי, מנסה לרצות את שניהם, וביניהם גם את עצמי... לצערי זה לא עלה יפה. הפיצוצים הגיעו מהר יותר משדמיינתי, ואני נפלטתי משני הבתים, זנוח לנפשי. ידעתי שיש באפשרותי להוריד את הראש ולחזור לאחד מהם, אבל לא רציתי. המחיר היה כבד מדי. ביכרתי חיים חופשיים על ספסל נודד, מחיים של טירוף וכעסים.

בתחילה הזמנתי את עצמי לכל מיני חברים. לא היה נראה שאי מי מהם קלט את הסיפור שאני נמצא בו. אני התביישתי לשתף, לא נעים להרגיש נזקק. הימים הפכו לשבועות, והשבועות לחודשים. לבית הספר הגעתי לסירוגין. כל יום היתה הדאגה איפה לישון באותו היום. אט-אט מצאתי את עצמי שוקע יותר ויותר. אפשר לומר שהפכתי לאותם נערים של החור השחור בתל אביב.

באחד הלילות הקור היה גדול, הרחוב היה שומם, ואני מצאתי את עצמי נמצא במציאות שאני לא רוצה בה. משהו בי הזדעק. אני רוצה לצאת מהמצב הזה! כמו שיכור, מתנדנד, פניתי אל הצומת המרומזר, והתחלתי לדפוק על חלונות של רכבים, מבקש נדבה. הגעתי לשפל כזה. אף אחד לא פתח חלון. נראיתי גרוע, ואף אחד לא רצה לשתף פעולה עם מה שהם חשבו שזה. אבל אני דווקא שמרתי על עצמי. זו הנפש שלי – היא היתה שיכורה. כנראה חיצונית זה נראה אותו הדבר.

עמדתי בצומת, ממתין, מבלי לדעת למה ולמי. אף אחד לא שם לב. עוד רכב קטן המתין לרמזור. ניגשתי אליו, ודפקתי על החלון. הוא פתח לי. הייתי המום. הוא הביט לי בעיניים, בחיוך שממלא את כל הפנים, מקרין אליי. הרגשתי חום בלתי מוסבר.

"מה קורה, גבר?", שאל אותי.

"אחלה", ניסיתי להקליל. רציתי לבקש ממנו כמה שקלים, אבל נעצרתי. לא הצלחתי לומר מילה. הרמזור הפך מזמן לירוק, אבל הוא נצמד לשפת המדרכה, והדליק אורות מצוקה. שיעברו כולם, יצפצפו, זה לא הטריד אותו. "איפה אתה ישן הלילה?", שאל בטבעיות, עיניו מלאות דאגה. רציתי לבכות, אבל למדתי כמה כללים חשובים מאוד ברחוב. ולא התכוונתי לחרוג מהם. אחד מהם הוא לשמור את הקלפים קרוב לחזה, לא משתפים פעולה עם גורמים שאני לא יודע מה טיבם. השבתי לו באופן לא מחייב. הוא ניתק את החגורה, פתח דלת. ידו הושטה אליי. "נעים להכיר, שמי משה". "עודד", השבתי לו.

"תקשיב, עודד, אין לך מה לדאוג. אני גר קרוב לכאן, יש לי אישה, שני ילדים וחדר פנוי, אנחנו אוהבים אורחים ונשמח שתבוא אלינו", אמר. הוא היה טבעי ופשוט כל כך. והוא היה מישהו שבפעם הראשונה מזה זמן לא קצר, שם לב אליי! הוא הבין את מה שכל השאר העדיפו לשכוח. הוא הצית בי תקווה בתוך עומק של אכזבה מכל העולם שהכרתי. נמסתי, אלא מה. נכנסתי לרכב.

הריח שהיה ברכב. אין להסביר, ריח של אדם שפוי עם בית, משפחה. ריחות שהרבה זמן לא הרחתי. בכניסה לבית שלו החושים שלי הוצפו – ריח של חביתה מטוגנת ורעש של ארוחת ערב, בית נורמלי. משפחה. התביישתי לפלוש כך לבית ללא היכרות, אבל משה היה נעים ונחמד. הוא הכיר אותי לאשתו ולילדיו, שלקחו אותי כמובן מאליו. הכל היה טבעי ורגיל כל כך, שנשאבתי לאווירה מהר מאוד.

אשתו הניחה לי בגדים, מיטה מוצעת, אוכל חם. הבית עצמו היה פשוט בתכלית. לא נראה שהם אנשים עם כסף. הבטחתי לעצמי לעשות הכל כדי לעזור למשה. לא רוצה להיות אוכל חינם.

אבל למשה היו תוכניות אחרות. הוא שאל מה קורה עם הלימודים, וכשהבין את מצב הודיע לי שאני לא יוצא לעבוד כל עוד לא סיימתי את הלימודים עם תעודת בגרות. הבנתי שאני חייב לו. לא היתה לי ברירה, יצאתי ללמוד, בשביל הבגרויות בלבד. בין לבין עבדתי בכל מה שהציעו לי במסגרת החוק. עזרתי בבית – בכל מה שיכולתי. שמרתי על הילדים, הפכתי לאח גדול שלהם.

היציבות נכנסה לחיי. משה כבר ידע את הסיפור שלי. הוא היה האדם הראשון שהעזתי לומר לו מבלי להרגיש אשמה, פחד או בושה. התמימות שלו היתה החוכמה שלו. בניסיון החיים שלו הוא הפך לדמות משמעותית בעיני, ונתתי אמון מלא בכל מה שייעץ לי.

באחד הימים שיחקתי על השטיח עם הילדים. מריבה פרצה ביניהם, וכרגיל באותה תקופה, הם פנו אליי, רגילים שאני המגשר. דברתי איתם, והוויכוח נגמר על הצד הטוב ביותר. משה, שהיה שקוע בקריאת עיתון, הוציא את ראשו מבעד לאסופת הדפים והביט בי במבט ממושך. "עודד, אתה יכול להיות עורך דין מעולה, יש לך את זה", אמר, וחזר לקרא את העיתון. נאלמתי. שנים חלמתי להיות עורך דין, מגיל קטן. מעולם לא שיתפתי איש. החיים לימדו אותי שיש חלומות שצריך לגנוז. והנה מגיע אדם שאני מעריך ומאמין בו, ואומר לי בטבעיות "אתה יכול להיות עורך דין". מי שם לו את המילים האלה בפה?

החלום נולד מחדש. התחלתי להרהר בכך. למחרת שיתפתי את משה בחלום שלי, והוא היה כל כך הוא כשאמר: "אולי תבוא לעבודה שלי מידי פעם, תכיר את האנשים הנכונים". משה עבד כאיש תחזוקה במשרד יוקרתי של עורכי דין. זה היה משרד ענק, והעבודה היתה רבה. מאז, מדי פעם, הוא היה מביא אותי לעזור לו, או לעבודה זמנית שהיתה נצרכת שם ויכולתי לעשות. הם שילמו טוב, ואני אהבתי להיות שם, לנשום את הדיונים, הדי המשפט.

משה היה גאה בי. הוא היה מספר לאנשים שם על החלום שלי ועד כמה אני יכול להגיע רחוק. הוא האמין בזה לחלוטין. ואני – שבקושי סיימתי בגרות, והגעתי מעולם של רגע-לפני-פשע, שמעתי אותו וזה כבש אותי, נתן לי דרייב להצליח.

באחת הפעמים שישבתי בפינת הקפה במשרד, הגיע עורך הדין הראשי, בעל המשרד. אמרתי לו שלום מנומס. די מפליא למצוא אותו שם, לרוב המזכירה מארגנת לו את הקפה שלו. הוא לקח נשנוש שוקולדי מהסלסלה ונעמד לידי, נינוח. "אז מה אתה מתכנן לעשות עם עתידך, עודד?", שאל אותי בנחמדות. השבתי שאני מנסה לדאוג לכאן ועכשיו. "יש לך חלום גדול, שמעתי", הוא אמר. חייכתי בביישנות. "תקשיב, אחד העמיתים שלי סיפר לי עליך. דברתי גם עם משה, וסיפור החיים שלך גרם לי להערכה רבה. אני אוהב אנשים שיודעים להשתמש בכוחות שלהם. חשבתי רבות והחלטתי לעזור לך להגשים חלום. אני מוכן לממן חצי מהלימודים שלך. את הרבע הנוסף אתן לך כהלוואה מותנית – אם תעמוד בתנאים שלי, אוותר לך גם על הרבע הזה. למה שנותר – תדאג אתה, אני מאמין ב'יגעת ומצאת'. אם זה נשמע לך, תקפוץ אליי לחדר ונסכם דברים".

לרגע נותרתי המום. ואז קפצתי. "בטח שאני רוצה!". זו היתה יריית הפתיחה. שלא תחשבו לרגע, התנאים של העו"ד היו קשים, לא מתפשרים, נוקשים. עבדתי קשה, קשה מאוד. אבל זה היה שווה.

הפכתי לעו"ד מבוקש. עד מהרה מצאתי את עצמי עובד בחברה בינלאומית גדולה, עוסק במיזוגים. היתה לי הצלחה כבירה. ידעתי לזהות הזדמנויות וכספים רבים לחברה שלי. לאחר כמה שנים, החברה, בצעד מוקיר, מינתה אותי למנכ"ל של אחת החברות שבה הייתי מעורב. ניהלתי משא ומתן מרשים שהניב מיזוג נהדר. הם דאגו להעריך גם במעשים. זו היתה פסגה נוספת, חלשתי על מערך של 400 עובדים. הובלתי את החברה הזו להצלחה מסחררת.

גם הקידום הבא הגיע, וקבלתי משרת מנכ"ל של חברה נוספת שנכנסה לקבוצה – הפעם חברה בינלאומית קטנה, עם כמות עובדים כפולה. היכולת שלי לנהל משא ומתן ולזהות מהלכים לפני כולם הפכה לשם דבר, והרבה חזרו ובקשו שאחתום איתם חוזה. זכיתי לכישרון מבורך משמיים.

הדבר שתמיד זכרתי ואזכור לאורך הדרך, הוא מאיפה באתי. יש לי רגישות מיוחדת לנוער בסיכון, ואני שותף פעיל במיזמי ענק לקידומם.

עד היום משה הוא כמו אבא שני שלי. אני חייב לו המון. הוא היה האיש הנכון במקום הנכון, המלאך שדפק לי על הראש וקרא לי: "גדל!". הוא ראה אותי, העריך, זיהה את הנקודות הנכונות. הפשטות שלו, חוכמת החיים שלו, העניקו לי כל מה שלא הצלחתי לקבל. הוא היחיד ששמע את הנקישות שלי, פתח לי חלון לחיים. הוא, היחיד מול רמזור אדום, העניק לי אור ירוק.