מעבר רפיח נפתח - וזו ההזדמנות לתקן את הטעות ההיסטורית של מנחם בגין

הידיעה על פתיחתו המחודשת של מעבר רפיח השבוע עברה מתחת לרדאר של רוב הציבור, שטרוד עדיין בחדשות המלחמה. אבל עבור מי שמביט על המציאות בעיניים מפוכחות, זהו רגע היסטורי. השאלה היא לאן יזרום הנהר האנושי: האם נראה עזתים חוזרים בהמוניהם לחורבות של ח'אן יונס בחסות השיקום, או שמא נשכיל להפוך את הפתיחה הזו לפתח מילוט עבורם - ובעיקר עבורנו - מהביצה העזתית.

בימים אלו, כשהלחץ הבינלאומי דורש "שיקום", עלינו לשאול שאלה פשוטה: מה ההיגיון להחזיר אנשים לחיות באוהלים דולפים, בין הריסות וביוב, במקום שאין בו אופק כלכלי או מדיני? התשובה היא שאין היגיון, יש רק פוליטיקה. והפוליטיקה הזו מחייבת אותנו לאמץ אסטרטגיה הפוכה: לא שיקום, אלא ייבוש.

ללא חשמל חינם, ללא "תוכנית מרשל"

במשך עשורים, האסטרטגים של השמאל הישראלי לימדו אותנו שיעור חשוב. כשהם רצו לפנות התנחלויות בלי עימות צבאי, הם דיברו על "ייבוש". הטענה הייתה פשוטה וקרת רוח: לא צריך לגרור מתנחלים; מספיק להפסיק להזרים כסף, להפסיק לבנות כבישים, ולהפסיק לסבסד את החיים שם. "הם ילכו לבד", הבטיחו לנו, "כי אנשים מחפשים איכות חיים".

ההיגיון הזה, שהיה כה לגיטימי כשדובר על חלוצי ההר בגב ההר, חייב להיות המצפן שלנו היום בעזה. המבחן של ישראל הוא לא כמה מהר נצליח לבנות מחדש את סג'אעייה, אלא כמה נצליח לשמור על עזה כמקום שאין בו אופק. כל משאית מלט שנכנסת היא מסמר בגלגלי הביטחון שלנו. אם המציאות בעזה תישאר קשה – ללא חשמל חינם, ללא עבודה בישראל, וללא "תוכנית מרשל" – הרצון הטבעי של האדם לחפש עתיד לילדיו יגבר על פנטזיות הג'יהאד.

התנתקות מעזה 2.0

המילה "טרנספר" מעוררת חלחלה בצביעות הבינלאומית. אבל לישראל יש תקדים מצוין למיתוג מחדש של הזזת אוכלוסייה: ההתנתקות של 2005.

כשאריאל שרון עקר 8,000 יהודים מבתיהם הפורחים ושלח אותם לקרווילות בחולות ניצנים, העולם הריע. קראו לזה "צעד אמיץ", קראו לזה "התנתקות". ובכן, אם הזזת אוכלוסייה (יהודית) למען "מציאות ביטחונית טובה יותר" היא מהלך לגיטימי ומוסרי, אין שום סיבה ש"התנתקות מעזה 2.0" – עידוד הגירה של אוכלוסיית האויב הערבי למען אותה מטרה בדיוק – לא תהיה הפיתרון. זהו מהלך הומניטרי: הזכות לחופש תנועה והזכות לברוח מההרס שהמיט חמאס.

המוקש המצרי והנאיביות של בגין

אבל כאן אנחנו נתקלים בבעיה ההיסטורית: מצרים. המצרים, ששולטים בצד השני של רפיח, עושים הכל כדי למנוע יציאה. הם לא רוצים את "האחים המוסלמים" מעזה אצלם בסיני.

שורש הבעיה נעוץ בנאיביות הטרגית של מנחם בגין בקמפ דייוויד. אנואר סאדאת, בתחכום של שחקן שחמט, התעקש לקבל כל גרגר חול בסיני, אבל סירב בתוקף לקבל חזרה את עזה (שהייתה תחת כיבוש מצרי עד 67'). הוא ידע בדיוק איזו "מתנה" הוא משאיר לנו. הוא השאיר את העצם בגרון של ישראל, ועכשיו מצרים ממשיכה ליהנות מלראות אותנו נחנקים.

לכן אסור לישראל להיות תלויה ברצון הטוב של קהיר. הפתיחה של רפיח היא צעד ראשון, אבל לא מספיק. ישראל צריכה ליזום פתיחת נמל יציאה מפוקח, או מסדרון הומניטרי ימי, שיאפשר לעזתים לעזוב את הרצועה לא דרך מצרים, אלא ישירות לעולם הגדול. יש מספיק מדינות – מקנדה שצריכה ידיים עובדות ועד מדינות בדרום אמריקה – שיכולות לקלוט מהגרים.

פתיחת השערים ליציאה (בלי בידוק מגביל של המצרים), בשילוב עם מדיניות "ייבוש" ומניעת שיקום, היא הנוסחה היחידה. כל עוד עזה תישאר סיר לחץ סגור שבו אנחנו אחראים להאכיל את האויב, הפיצוץ הבא הוא עניין של זמן. אבל אם נהיה חכמים, ונשתמש בכלים של השמאל ("ייבוש") ובטרמינולוגיה של שרון ("התנתקות"), נוכל להפוך את האסון להזדמנות דמוגרפית היסטורית.

עו"ד תמיר דורטל הוא יוצר ערוץ על המשמעות. מייל לתגובות: Tamir@mashma.net