זכה להיות חמיו של גדול הדור: מי היה רבי אברהם פטאל הלוי?

רבי אברהם פטאל הלוי היה בן למשפחה חלבית ירושלמית ותיקה מן היישוב הישן. הוא נמנה עם שכבת תלמידי החכמים שלא נשאו משרות ציבוריות בכירות, אך נחשבו בין בעלי הדעה בקהילה הירושלמית הספרדית במחצית הראשונה של המאה העשרים. הוא התפרנס משדכנות, ובורא עולם גמל לו בשידוך שייזכר לדורות עולם. רבי אברהם קבע עיתים לתורה, ואף חיבב מאוד ספרים, וספרייתו נחשבה לגדולה יחסית בירושלים של אז (סביר שהיא לא מגיעה לחלק קטן מספריה ממוצעת בבית כנסת של זמננו).

עשרה ילדים ילדה לו אשתו, ורק חמישה מהם זכו להישאר בחיים ולהגיע לבגרות. אשתו של רבי אברהם, מרת זכיה, נפטרה בגיל צעיר יחסית, והוא גידל לבדו את בתו מרגלית. שנים הוא התפרנס בפרנסות שונות – מוהל, שוחט, סוחר זכוכית ועוד.

בשנת תש"ד הוצע לרבי אברהם עבור בתו בחור צעיר מישיבת פורת יוסף, בשם עובדיה עובדיה (שם משפחת אביו היתה עובדיה, והוא נקרא בשם זה גם כשם פרטי), שבהמשך החליף את שמו ל"עובדיה יוסף". רבי אברהם חשש מכך, שכן הוא הגיע ממשפחה מיוחסת מאוד, ואילו משפחתו של הבחור עובדיה לא נודעה כמיוחסת, והוא גם היה בחור מחוסר אמצעים. מי יפרנס? האם יזכה להתקדמות בתורה בלי ייחוס? לאחר בירור מעמיק החליט רבי אברהם לתת את ידו לשידוך, והחתן נכנס לבית חמיו. לא פחות משנישא עובדיה הצעיר למרגלית, "נישא" הוא גם לספריה שבבית הוריה. במשך מספר שנים התגוררו עובדיה ומרגלית בבית פטאל, ושם היה שקוע העילוי הצעיר בלימוד התורה.

רבי אברהם פטאל הלוי לא התערב בדרכו של חתנו. הוא אפשר לרב עובדיה תנאי לימוד רציפים, לא דרש ממנו להשתלב בעבודה לפרנסה, ודאג לצרכים הבסיסיים של הבית במידת יכולתו. הוא היה זה שפעל ותמך מאחורי הקלעים, יחד עם בתו הרבנית, בגדילתו של הרב עובדיה והפיכתו לענק בתורה עם השנים. ואולי הייתה לו גם השפעה על חיבתו המפורסמת של מרן הרב עובדיה לריבוי ספרים.

רבי אברהם היה תלמיד חכם ובקי, ולא לחינם חובב ספרים היה. לעת זקנותו נכנס לישיבת המקובלים בית אל, ועסק אף בקבלה. הוא גם זכה ללמוד מפי רבי מרדכי שרעבי בנהר שלום. אך עקב תנאי חייו לא זכה להדפיס כתבים או חיבורים תורניים, ולא נודע כדרשן או כראש ישיבה. במקום זאת הוא חינך את בתו לתמיכה בתלמוד תורה, ואף עשה זאת בעצמו; בכך תרם תרומה עצומה לעולם התורה, הרבה יותר מספרים שהיה מחבר. הוא העמיד פוסק הלכה מובהק לדורות, שהטביע חותם ושינה את צביונו של הציבור הספרדי בארץ ישראל מן הקצה אל הקצה. חתנו הגדול גמל לו טובה, ואחרי שנים רבות הדפיס והוציא לאור את כתביו של רבי אברהם, הלא הוא ספרו על התורה "ויאמר אברהם", בשלושה כרכים (ירושלים: מאור ישראל, ה'תש"ס).

וכך נכתב בספרו המרתק "ויאמר אברהם": "הנה פעם אחת שמעתי מאדם אחד שהיה מדבר בגנות אחינו בני ישראל, היושבים בערי אירופה. ואומר עליהם שהם מחללי שבתות בפרהסיה מקטון ועד גדול, ואוכלים מאכלות אסורות, ועוד הרבה לדבר בגנותם. אמרתי לו: מי הכריחך לדבר בדברים אלו של גנות וקטרוג על ישראל, ומה לך לדבר בדברים אלו, ומי הכניסך בתגר זה. ועוד: למה תבחר לעשות מעשה זבוב, שאינו חונה אלא על בשר נקי וטהור, אלא על מכה וחבורה אשר שעל הבשר?! כן אתה מספר בגנות אנשי אירופה, ואינך מספר בדבר טוב ושבח הנמצא בהם. ויאמר: מה שבח וטוב נמצא בהם, כדי שאדבר בו? אמרתי לו: יש ויש, כי הנה תמצא אפילו אותם אנשים, שהם מחללים שבתות וימים טובים, ואוכלים בשר חזיר, ובשר ובחלב, ושותים יין עם נוכרים ומערבים עמהם, עם כל זה הם מחזיקים בשם היהדות אשר עליהם, ומודים ומודיעים בפיהם שהם יהודים, ואין שם יהודי חרפה להם אלא הוא להם לכבוד ולתפארת" (פרשת במדבר עמ' ט"ו).

נאים הדברים למי שאמרם – חמיו של מרן הרב עובדיה זצוק"ל, ואביה של הרבנית מרגלית ע"ה.