"אמרתי למיכאל: 'כל כך אהבת ללמוד גמרא, עכשיו תלמד עם הקב"ה בעצמו'"

יום ראשון, ז' שבט תשפ"ו. אתר קמפינג חרדי בבואנוס איירס, ארגנטינה.

"זה היה היום הראשון לחופשת בין הזמנים שלנו", משחזר הרב דוד חבובה, ראש כולל "חפץ חיים" בבואנוס איירס. "באופן אישי חיכיתי מאוד להיות עם כל המשפחה, מאחר שבמשך ימות השנה אנחנו אמנם משתדלים להיות יחד, אך תמיד יש עיסוקים נוספים. בין הזמנים הוא זמן ייחודי בו מתאפשר לנו להיות כולנו יחד, וזו גם הסיבה שיצאנו לקמפינג.

"התיישבנו תחת העצים כדי לאכול, ולאחר מכן הילדים התחילו לשחק. בינתיים דיברתי בטלפון עם בן משפחה שלי. פתאום אני שומע רעש חזק, ונדהם לראות את העץ, במרחק שני מטרים מאחוריי, קורס על האדמה. אני מסתובב, כי יודע שמיכאל אמור להיות בדיוק שם, ואני רואה אותו מתחת לעץ. אני קורא אליו: 'אתה בסדר? קיבלת מכה?', ומיכאל לא עונה לי".

הרב חבובה משתתק לרגע. ניכר שקשה לו להיזכר באותם רגעים קשים, אך הזיכרונות ממשיכים לצוץ: "ברגעים הראשונים ניסיתי לעצור את הדם עם הידיים שלי. אחר כך הגיעו אנשי ההצלה, ניסו לעשות פעולות מצילות חיים, ולבסוף פינו את מיכאל לבית חולים במצב קשה מאוד. הוא עבר שם ניתוח כדי לייצב את המצב, ואז הודיעו לנו שמעבירים אותו לבית חולים מתקדם יותר, אך לא הספיקו לטפל בו שם, והוא נפטר".

הרב דוד חבובה שליט"א

כשהקהילה מחבקת

אם שמו של הרב חבובה מארגנטינה מוכר לכם - זה לא במקרה. כבר שנים שהוא עומד בראש כולל "חפץ חיים" בבירת ארגנטינה, ודמותו היא אחת מדמויות ההוד שמייצגות ומאפיינות את הקהילה האברכית במקום. "הקהילה שלנו, קהילת 'חפץ חיים', וכן הקהילות הנוספות החרדיות בארגנטינה, הן תחת הנהגתו של הרב שמואל אריה לוין, ראש ישיבת 'חפץ חיים' ורב ארגון אמי"ה", מסביר הרב חבובה. "הרב לוין הוא תלמידו של הרב שך זצוק"ל, ששלח אותו לכאן לפני כחמישים שנה כדי לכהן כראש ישיבה.

"בבואנוס איירס מתחולל בעשורים האחרונים תהליך מרגש ובלתי נתפס, כאשר משנה לשנה מתרבים האברכים ובני התורה. הגענו למצב בו לכל אחת מהקהילות בארגנטינה יש ישיבה וכולל משל עצמה, ויש גם הרבה בעלי בתים שקובעים עיתים לתורה ומשתתפים בשיעורים ברחבי המדינה.

"כיום יש בכל ארגנטינה כ-500 אברכים. בכולל 'חפץ חיים', שבראשו אני עומד, לומדים כ-70 אברכים, כולם תלמידי חכמים ובני תורה. המספר הולך וגדל משנה לשנה, כיוון שיש לא מעט בנים שיוצאים ללמוד בארץ, ואחרי שמתחתנים חוזרים לארגנטינה וקובעים את מקומם".

הרב חבובה עצמו הוא ארגנטינאי במקור, אך העברית שלו שוטפת וללא שמץ של מבטא. "כמו בחורים רבים, גם אני יצאתי ללמוד בארץ, ובמשך כמה שנים למדתי בישיבת 'תורה אור' בירושלים, אצל הרב פנחס שיינברג זצוק"ל", הוא מספר. "לאחר מכן שבתי לארגנטינה, וכאן אני מגדל את משפחתי. במשך שנים הייתי אברך, ולאחר מכן מוניתי על ידי הרב לוין לשמש כראש הכולל.

"אני חייב לציין את מסירות הנפש הגדולה והבלתי נתפסת של האברכים למען לימוד תורה כאן, כי לגמרי לא קל להיות אברך בארגנטינה, וזה שונה לגמרי מאשר בארץ. אין אצלנו קצבאות או מלגות מהמדינה, ואברכים שלומדים בכולל יודעים שאין מי שיתמוך בהם מבחינה כלכלית. אבל אני יכול לומר באופן חד משמעי – אנחנו רואים בכולל תמיד סייעתא דשמיא, והברכה פשוט נראית אצל כל אברך ואברך.

"בנוסף, יש את הקהילתיות הנפלאה שקיימת אצלנו, כי קהילת האברכים שלנו היא קהילה חמה במיוחד שנמצאת כל היום יחד ולא רק במסגרת הכולל. הילדים לומדים באותם מוסדות, והמשפחות של הקהילה נפגשות בקביעות בבית הכנסת, בשבתות ובראש חודש, וכמובן גם בשמחות, ולצערנו – לעיתים גם בצרות".

נראה כי הרב חבובה רומז לאסון שהתרחש לפני כשבוע, בהילקח בנו יקירו. "עברו עלינו ימים קשים מנשוא, אבל הדבר המרגש ביותר הוא שכולם סביבנו רצו לעזור, וביקשו להשתתף בצערנו", הוא מתאר. "אנשים לא הגיעו לשבעה רק כדי לצאת לידי חובה, אלא באו שוב ושוב, ישבו וניסו לנחם, כשהם חוזרים ואומרים: 'אנחנו איתכם, ורוצים לעשות כל מה שאפשר כדי לעזור לכם'. היו גם כאלו שלא אמרו דבר, אבל ראיתי את הפנים הכאובות שלהם ואת הבכי. קיבלנו גם שיחות טלפון מכאלו שלא היו בארגנטינה, כי הם נסעו לתקופת בין הזמנים. הם התקשרו אלינו מכל מקום בעולם, כשהם מנסים לנחם ולתת כוח".

וזה באמת נותן נחמה?

"ברור שהכאב גדול לאין שיעור, אך עצם התחושה שיש סביבנו אחווה ושאנחנו לא לבד נותנת המון כוח. אנחנו בהחלט חשים עטופים ומחובקים".

"העולם לא הפקר"

הרב חבובה עוצר לרגע, ומציין כי גם מתוך הקושי ניתן לראות את חסדי השם. "אנחנו מודים על כך שמותו של מיכאל לא נקבע במקום, לפני כולם, כי זה היה עלול להיות עוד יותר טראומטי לכולנו. בורא עולם זיכה אותנו בשבע שעות, בהן יכולנו להתפלל עליו, ואלו היו שבע שעות של קרבת השם אמיתית".

הוא משתתק, כשוקל את מילותיו, ואז מסביר: "בעוונותינו הרבים, אנחנו בדרך כלל לא יודעים את הדרך להתקשר לבורא בימים רגילים. אך כשאתה מגיע לכזה מצב, אתה מבין פתאום עד כמה שאתה תלוי בו לגמרי, וזה מוביל אותך לתפילות שלא הכרת. אתה מרגיש שצובטים לך את הלב, וכתוצאה מכך הלב יוצא אל בורא עולם, בתפילות שבוקעות ממעמקים".

מה ביקשת בתפילות?

"ביקשתי מהקב"ה כל הזמן שירפא אותו. אמנם ידעתי שהמצב של מיכאל לא טוב, והיה ברור לי שגם אם יצא מזה בחיים, הנזק יהיה גדול מאוד, אבל ידעתי שהקב"ה יכול לעשות הכול ומסוגל גם לרפא בדרך פלאית. ביקשתי ממנו בצורה הכי פשוטה ותמימה: 'תציל אותו'. אבל בורא עולם רצה אחרת".

באותן שבע שעות, כשהרב חבובה ומשפחתו השקיעו את כל כוחותיהם בתפילות על מיכאל, הם לא ידעו שבכל העולם מתפללים יהודים רבים על 'הילד בן ה-12'. רק לאחר מכן נודע להם על כך, וכפי שהרב חבובה מעיד – זה ריגש אותם מאוד. "סיפרו לי שמיד לאחר שמיכאל פונה, התחילו באתר הקמפינג בקריאת תהילים. אנשים שהיו שם הפיצו את פרטי המקרה והעבירו אותם גם לקהילות הנוספות בארגנטינה, ומשם עבר שמו לתפילה והגיע גם לארץ. בכל מקום אנשים שמעו על כך ש'נפל עץ על ילד', וגם מבלי לדעת במי מדובר, עצרו הכול ופשוט התפללו.

"כל כך הרבה ספרי תהילים נקראו לרפואתו באותן שעות, כל כך הרבה קבלות טובות קיבלו אנשים על עצמם. שמעתי על יהודים שהתחילו לראשונה בחייהם להניח תפילין, ועל נשים ובנות שקיבלו על עצמן קבלות ענקיות בצניעות, היו גם כאלו שלקחו בגדים לא צנועים ופשוט זרקו אותם לפח. התחושה היא שבזמנים כאלו רואים את הנשמה האמיתית של כלל ישראל, איך שכולם מתאחדים יחד למען מטרה אחת.

"כשאני חושב על כך, אני מבין יותר מתמיד איך שבדרך כלל כולנו משתדלים להיות בסדר ולהתחזק, אך כשקורה משהו שמביא אותך לקצה, יודע כל אחד לזהות את 'הנקודה השחורה' שלו ולומר לעצמו 'כאן צריך לטפל'. אלו דברים שבשגרת היום-יום קשה לנו לראות, ואולי זו הסיבה שהקב"ה שולח לנו מכות כל כך קשות שמטלטלות אותנו וגורמות לנו להבין את המסר בצורה הפשוטה: 'העולם לא הפקר, יש חטא ויש שכר ועונש, ויש חשבונות שמיים'".

"לומד תורה עם הקב"ה"

אתה זוכר את השיחה האחרונה שהייתה לך עם מיכאל?

"את השיחה האחרונה לא. אבל לפני שיצאנו לקמפינג, מיכאל ביקש ממני ללמוד איתו גמרא, לקראת בר המצווה שלו שהייתה אמורה להיערך בעוד כחצי שנה", הרב חבובה נאנח. "הוא רצה להספיק לסיים את כל המסכת עד לבר מצווה, וביקש ממני ללמוד סדר מועד במשניות, אחר כך המשכנו ולמדנו גם גמרא. זה היה דף מאוד קשה להבנה, וכל הזמן עצרתי ושאלתי: 'מיכאל, הבנת?', והוא ענה לי: 'כן, כן'. היה לו ראש חריף במיוחד, והחברים שלו סיפרו לי לאחר מכן שגם בכיתה הוא תמיד היה עוזר לכולם להבין.

"וזה לא רק בתחום הלימוד, אלא בכל תחום אחר בבית – מיכאל תמיד היה נרתם לעזור, ולא זכור לי שאי פעם השיב על בקשה בשלילה. הבן הקטן שלי, בן עשר, ראה בו כמו דמות של רב'ה. מיכאל היה תמיד מדריך אותו: 'אל תתפלל בלי גרביים, זה לא מכובד'. או 'אל תרוץ כשהכיפה ביד, תניח אותה על הראש'. אבל תמיד דיבר איתו עם חיוך, זה לא בא ממקום של נזיפה אלא של אהבה.

"כשקמנו השבוע מהשבעה, אשתי נזכרה שבנר שמיני של חנוכה הטמין כל אחד מהילדים פתק בחנוכייה עם משאלת לב שהוא רוצה שתתגשם עד לשנה הבאה, כחלק מהסגולה הידועה. גם מיכאל הטמין פתק, והיא רצתה מאוד לדעת מה היה כתוב בו".

הפתק שהטמין הילד מיכאל ז"ל בחנוכייה

הם הוציאו את הפתק מהחנוכייה, שהיה כתוב בספרדית, אך הרב מתרגם אותו עבורנו לעברית: "ה', תעזור לי ללמוד גמרא ולהתרכז בלימוד, ושכל עם ישראל יהיו להם בנים תלמידי חכמים, שלא יהיו צרות בעולם, ושאני אהיה תלמיד חכם, ושתגיע הגאולה בקרוב, ושהבר מצווה שלי יהיה בארמון, ושיהיה לי הצלחה בכל. וכל מי שירד מדרך התורה שיחזור בתשובה, ושאני וכל עם ישראל נהיה כמו הרב חיים פנחס שיינברג זצ״ל, ושאסיים הרבה פעמים את כל הש״ס של הגמרא, ושאגיע לארץ בלי צרות".

"זה מה שהיה חשוב למיכאל, ילד בן 12, לבקש מבורא עולם", אומר האב בקול חנוק. "תמיד ידענו שהוא מיוחד וצדיק, אך עכשיו אנו מבינים שבאמת הייתה לו נשמה גדולה. כואב לנו על כך שאנו נאלצים להיפרד ממנו, אך איך אפשר להתלונן, אם בורא עולם זיכה אותנו בזכות העצומה – להיות הורים של נשמה גדולה כזאת?".

איך אפשר לחזור לחיים אחרי כזה אסון? מה נותן לכם כוח?

"אנחנו מאמינים באמונה שלמה שהקב"ה הוא זה שבחר בנו כדי לעבור את מה שעברנו, והוא עשה זאת מתוך אהבתו אלינו. כי הוא אבא שלנו, ואוהב אותנו ואת מיכאל יותר אפילו מכפי שאני אוהב את ילדיי. ראיתי גם שכתוב בזוהר ש'הקב"ה מלמד תינוקות של בית רבן תורה', אז כשעמדתי לפני הקבר אמרתי למיכאל: 'כל כך אהבת ללמוד איתי גמרא, עכשיו תלמד גמרא עם הקב"ה בכבודו ובעצמו'".

*

"מיכאל כבר לא כאן", אומר הרב חבובה בכאב, "וככל שחולפים הימים, אנחנו מרגישים שהוא נלקח כקורבן עבור כולם. אנחנו לא רוצים בשום אופן שיהיו עוד קורבנות חלילה, ושהורים נוספים ייאלצו לעבור את מה שאנחנו עברנו. מהמקום הזה אני קורא לעם ישראל פשוט להתעורר, כי באמת אין לנו עוד כוח לצרות.

"דווקא כמי שנמצא בחו"ל, אני קורא לאחים שלי המצויים בארץ ומתחנן לכולם: בואו נשים את המחלוקות בצד, ונפסיק עם השנאה הזו שכולנו יודעים שבאמת אינה קיימת ורק נראית כלפי חוץ. הרי בתקופה בה פרצה המלחמה, וכשהיו לנו חטופים בעזה – ידענו כולנו להתגבש ולהתפלל.

מיכאל חבובה ז"ל

"באופן אישי, במשך השנתיים שבהן היו חטופים התביישתי אפילו לחייך, כביכול – 'איך אפשר לשמוח בזמן שאחים שלך במנהרות?'. גם בקהילה שלנו בארגנטינה, כולנו התפללנו עליהם מידי יום, ובכלל לא משנה שהם באים מרקע אחר לגמרי משלנו. כשאני שומע כיום על גילויים של שנאה, משני הצדדים, ודווקא בגלל שזה קורה בארץ הקודש, זה כל כך מכאיב לי. אני לא חושב שמישהו אשם בכך, זו רק התקשורת שמלבה את האש, אבל כולנו חייבים לעצור ולטלטל את עצמנו, ללמוד לאהוב זה את זה גם בזמנים רגילים ולא רק בזמני צרה.

"אנחנו אחים", הוא מדגיש, "זה בסדר שיש לנו דעות שונות, אבל אנחנו חייבים תמיד להמשיך לכבד ולאהוב. הלוואי שאנשים יאמצו לליבם את המסר הזה, ויהיה זה לעילוי נשמתו של מיכאל מרדכי בן דוד".