נאמר ברגעים הגבוהים ביותר: 5 עובדות מרתקות על פרק כ"ד בתהילים

תקציר הפרק

מזמור זה יסודו בשיר שבח והמנון לה'. המזמור נפתח בכותרת "לְדָוִד מִזְמוֹר".

שבח ה' כבורא העולם: הפסקה הפותחת את המזמור מכריזה על ה' כמי שכל העולם שייך לו: "לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ. כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ". לאחר הפתיחה, מובאות שתי פסקות שבכל אחת מהן שאלה ותשובה.

מי יעלה בהר ה'? פסקה זו פותחת בשאלה "מִי יַעֲלֶה בְהַר ה' וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קׇדְשׁוֹ", וככל הנראה הכוונה היא מי זכה לקרבת ה' ולברכתו: "יִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת ה' וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ". לאחר השאלה מפורטות התכונות של האדם שיזכה לברכה: "נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה".

מי זה מלך הכבוד? פסקה זו לא פותחת בשאלה, אלא דווקא בקריאה: "שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד", לאחר הקריאה באה שאלה: "מִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד?" ומיד לאחריה התשובה הכמעט מובנת מאליה: "ה' עִזּוּז וְגִבּוֹר ה' גִּבּוֹר מִלְחָמָה". בסוף המזמור השאלה נכפלת בשינויים קלים, ועיקרה ההכרזה על ה' כמלך הכבוד: "מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד ה' צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד".

הפרק המלא

(א) לְדָוִד מִזְמוֹר לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ, תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ.

(ב) כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ, וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ.

(ג) מִי יַעֲלֶה בְהַר ה', וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קׇדְשׁוֹ.

(ד) נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב, אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי, וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה.

(ה) יִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת ה', וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ.

(ו) זֶה דּוֹר דֹּרְשָׁו, מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה.

(ז) שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם, וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם, וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד.

(ח) מִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד, ה' עִזּוּז וְגִבּוֹר, יְהֹוָה גִּבּוֹר מִלְחָמָה.

(ט) שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם, וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם, וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד.

(י) מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד, ה' צְבָ-אוֹת, הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה.

5 עובדות חשובות על המזמור

1. המזמור נאמר כשיר של יום ראשון עם סיום תפילת שחרית, כזיכרון לשירת הלוויים בשעת ניסוך היין בבוקר ובערב בבית המקדש.

2. בקהילות האשכנזים המזמור נאמר במהלך הובלת ספר התורה להיכל, לאחר סיום קריאת התורה בימי חול ובימים טובים, וכן במנחה של שבת. בשבתות בשחרית אומרים את פרק כ"ט.

3. ארבעת הפסוקים האחרונים של המזמור הם חלק מקבוצת פסוקי המלכויות בתפילת מוסף של ראש השנה, המפארים את ה' כמלך על כל הארץ, ועוסקים במלכותו במהלך הדורות.

4. בקהילות הספרדים, המזמור נאמר לאחר תפילת ערבית ותפילת מוסף בראש השנה וביום הכיפורים, כאשר ארון הקודש פתוח, כחלק מתפילה על הפרנסה.

על פי קבלת האר"י, המזמור נאמר בכוונה, פסוק פסוק, על ידי החזן, כשהציבור חוזר אחריו, בסוף תפילת ערבית של שני לילי ראש השנה ובליל כל נדרי. מנהג זה נתקבל בקהילות נוסח ספרד, ונתקבל בתקופה המאוחרת גם בהרבה קהילות נוסח אשכנז.

5. מדרשי חז"ל רבים מסתמכים על הפסוק הראשון של מזמור זה:

* ”אמר ר' שמואל: ארבעה מזמורים שהיה לאדם הראשון לאמרן, אמרן דוד, ואלו הם: 'לה' הארץ ומלואה' - ולמה היה צריך אדם הראשון לאמרו? שבשבילו נברא העולם על מלואו” (ילקוט שמעוני סימן תר"ל) - מזמור זה הוא אחד מארבעה מזמורים, שכבר אדם הראשון, היה צריך לאומרם, ובדיעבד אמרם דוד המלך בשמו של אדם הראשון. והסיבה לכך שאדם הראשון היה צריך לומר מזמור זה היא שהעולם ומלואו, המוזכר במזמור, נברא בשביל אדם הראשון.

* ”אמר רב יהודה אמר שמואל: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה, כאילו נהנה מקדשי שמיים שנאמר (תהילים כד) לה' הארץ ומלואה” (ברכות לה א) - על האדם להפנים שכל המציאות נחשבת בבעלותו של ה' וכולה "הקדש", שכן "לה' הארץ ומלואה". על מנת שיותר לאדם פשוט ליהנות מההקדש יש צורך לפדות אותו, וזהו תפקידה של הברכה, כך שמי שאוכל דבר מה מבלי שיברך עליו, הרי הוא כמי שמעל בהקדש.

* ”לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים. אמר רבי נחמיה: אפילו בשעה שאנו מביטים במעשינו, יש לנו בושת פנים. כיצד הוא הדבר? אלא בנוהג שבעולם, אדם נותן שדהו לאריסות, והוא נותן זרע ונותן פעולה, והוא חולק עמו בשווה, אבל הקב"ה ישתבח שמו ויתעלה זכרו אינו כן, אלא העולם וכל אשר בו שלו, כמה שנאמר (תהלים כד): 'לה' הארץ ומלואה', הארץ שלו, הפירות שלו, והוא מוריד גשמים ומפריח טללים כדי לגדלם, והוא משמרם, והוא עושה כל דבר. אמר להם הקב"ה: לא אמרתי לך שתיתן לי אלא אחד מעשרה מעשר, אחד מחמשים תרומה. על כך אמר דניאל: 'לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים'. (שמות רבה מ"א) 

ביאור המדרש: רבי נחמיה משווה את הקשר של בני האדם עם הבורא לבעל שדה שנותן את אדמתו לאריס. האריס עמל ומעבד את האדמה, ובשל השקעתו הוא מתחלק בתוצרת עם בעל השדרה. לעומת זאת, הקודש ברוך הוא הוא הבעלים של העולם כולו. הכל שלו - הקרקע, הפירות, הגשם, הטל ואף הכוח של האדם לעבוד. למרות שה' מספק 100% מהמשאבים, הוא לא מבקש מהאדם לחלוק בשווה. הוא מבקש רק חלק זעיר, מעשר מהרווחים. כאשר אנו מתבוננים במעשינו, אנו מבינים שאין לנו "זכות" אמיתית להתגאות במה שיש לנו.כל מה שיש לנו הוא צדקה וחסד גמור מאת ה', כי הוא נותן הכל ומבקש מעט, והבושה העמוקה נובעת מכך שלעיתים אנו מתקשים לתת לו אפילו את החלק הקטן שביקש.