לצאת מהשעבוד: פרשת בא בעקבות רש"ר הירש

פרשת בא מתארת את השלב האחרון לפני היציאה ממצרים, אבל ביחד עם תיאור היציאה, התורה מצווה מיד גם מערכת מצוות שמגדירות מהי חירות. רש"ר הירש מסביר שהיציאה איננה רק שינוי מקום או החלפת שלטון, אלא בנייה של אדם ועם שיודעים לנהל את עצמם. לכן הציווי הראשון שניתן לבני ישראל כעם אינו הוראה צבאית או תוכנית בריחה, אלא קידוש החודש: "החודש הזה לכם ראש חדשים". הרב הירש מדגיש את המילה "לכם", במשמעות של מסירה לידיים של האדם. עבד חי בתוך זמן שמישהו אחר קובע לו: מתי לקום, מתי לעבוד, מתי לנוח. בן חורין מתחיל בכך שהזמן נעשה תחום אחריות שלו. התורה רוצה שהעם ילמד כבר בתחילת דרכו שקדושה אינה תופעה "אוטומטית", אלא משהו שנבנה מתוך החלטה ומחויבות.

מכאן מגיע הרב הירש מגיע לנקודה הלכתית שנראית טכנית, אבל היא בעצם רעיון מרכזי: קידוש החודש נעשה על ידי עדים ובית דין. אפשר היה לחשוב שהתורה תעדיף פתרון קבוע, אסטרונומי, צפוי מראש (זה אכן מה שעושים בתקופת הגלות, ונראה הכי נוח). אבל דווקא העובדה שהחודש נקבע באמצעות עדות והכרעה של בית דין מלמדת שהחגים והקדושה אינם "טבע", אלא מערכת שהאדם נדרש לקחת בה חלק פעיל. אם הקדושה הייתה נופלת על האדם מבחוץ, כמו מזג אוויר, היה קל מאוד להישאר פסיבי: להתרגש כשמגיע חג, ולחזור לשגרה אחר כך. התורה בונה את הדברים אחרת: היא מלמדת שהזמן המקודש מחייב השתתפות אנושית, סדר ציבורי, אחריות ויכולת להכריע.

מיד אחרי הזמן התורה עוברת לבית. קורבן פסח איננו מוצג כאן כאירוע ציבורי במרכז לאומי כמו בית מקדש, אלא כפעולה ביתית: "שה לבית אבות, שה לבית". אצל הרב הירש זה מסר חינוכי ברור. הזהות של העם לא נבנית רק במעמדים גדולים, אלא בתוך הבית, סביב שולחן, בתוך מסגרת משפחתית שבה ההורים מעבירים לילדים סיפור ומשמעות. לכן גם האכילה אינה פרט שולי: מצה, מרור ואופן האכילה בחיפזון הם חלק מהאופן שבו הזיכרון הופך לסדר חיים. הדם על המזוזות אינו מיועד לסמן לקב"ה היכן נמצאים ישראל, אלא לבטא שייכות של הבית עצמו. הבית מצהיר: אנחנו יוצאים מתרבות מצרים ומקימים חיים אחרים, עם גבולות והתחייבות.

גם עניין "ושאלתם… כלי כסף וכלי זהב" מקבל אצל הרב הירש כיוון מוסרי, ולא כסוג של ביזה. אחרי דורות של עבדות ללא שכר, יש כאן השבת זכויות ותיקון עוול היסטורי - אבל באופן מסודר, ולא כשוד. התורה לא רוצה שהעם יצא ממצרים עם דפוסי התנהגות של מצרים: כוח בלי רסן, נקמה בלי גבול, שימוש בהזדמנות כדי לרמוס. דווקא ברגע שבו מצרים מתפוררת והשליטה מתהפכת, התורה מחנכת שהחירות אינה היתר לעשות הכול, אלא יכולת לבחור בדרך מוסרית גם כשאין מי שיעצור אותך.

בסוף הפרשה מופיעות התפילין: "והיה לך לאות על ידך ולזיכרון בין עיניך". הרב הירש מסביר שזה המשך ישיר לאותו קו. החירות לא יכולה להישמר אם היא נשארת סיפור היסטורי או רגש של לילה אחד. היד מייצגת את עולם המעשה, והראש מייצג את עולם המחשבה והכוונה. התפילין יוצרות עוגן יומיומי שמחבר בין הזיכרון לבין משטר פנימי: החיים אינם נסחפים אחרי מה שמכתיב מבחוץ, אלא מכוונים לפי תודעה ומחויבות.

פרשת בא, אם כן, מציגה תהליך: קודם לוקחים אחריות על הזמן, אחר כך בונים בית שמבטא זהות ושייכות, ולבסוף מקבעים את התודעה והמעשה במסגרת קבועה שמגינה על החירות לאורך זמן. בעיני הרב הירש, זו המשמעות העמוקה של יציאת מצרים: לא רק לצאת ממקום של שעבוד, אלא לצאת מתבנית חיים של פסיביות ולהפוך לעם שמנהל את עצמו מבחינה מוסרית ורוחנית.