הציפור הכחולה הנדירה בעולם: "תחיית המתים" של תוכי ספיקס מקאו

בבוקר לוהט אחד בקטינגה הצחיחה שבצפון־מזרח ברזיל, נרשמה סצנה שאיש לא האמין שיזכה לראות שוב: פס כחול חד חצה את השמיים, ואחריו עוד אחד ועוד אחד. כמה עשרות תוכי ספיקס מקאו – הציפור הכחולה הנדירה בעולם, שכבר הוכרזה כ"נכחדת מן הטבע" – שוחררו אל החופש, אל העצים הקוצניים וערוצי הנחל היבשים מהם נעלמו לפני עשרות שנים.

זהו סיפור שמתחיל הרבה קודם, ביער הקטינגה של באהיה. שם, בין שיחי ריביירה וקקטוסים, חיה פעם ציפור כחולה קטנה יחסית לעולם הארות – ספיקס מקאו, או "התוכי הכחול הקטן". היא התקיימה בנישה אקולוגית צרה מאוד, תלויה בעצים מסוימים לקינון ובזרעים מסוימים למזון. המראה שלה – כחול אפור עדין, זנב ארוך, מבט חד – הפך אותה לחביבה במיוחד על סוחרי חיות אקזוטיות. יחד עם בירוא יערות ועיבוד אגרסיבי של האזור, נחתם נגדה גזר דין מוות. כבר בשנות ה־80 היה ברור שהמין על סף היעלמות.

ב־1990 התגלה בטבע פרט בודד, זכר יחיד, שחי לצד מקאו ירוק ממין אחר – תמונה סימבולית של בדידות אחרונה. כאשר גם הוא נעלם בשנת 2000, קבע הארגון הבינלאומי לשימור הטבע (IUCN) באופן רשמי: ספיקס מקאו נכחדה מן הטבע. מה שנשאר מן המין היו כמה עשרות פרטים מפוזרים בגני חיות ובאוספים פרטיים ברחבי העולם – חלקם חוקיים, חלקם תוצאה של סחר בלתי חוקי.

כאן מתחיל הפרק השני: מאבק להצלת מין שנשאר רק בזיכרון ובכלובים. בשנות ה־80 וה־90 הבינו חוקרי טבע שאין ברירה אלא לבנות תוכנית רבייה ריכוזית. ב־1987 התקיימה פגישה מכרעת של מומחים, שהניחה את היסודות לתוכנית השבה מסודרת. עם השנים הצטרפו גני חיות וארגוני שימור, בראשם הארגון הגרמני ACTP, שהצליח להקים גרעין רבייה יציב ולהגדיל את האוכלוסייה השבויה לכ־200 פרטים.

אחרי עשורים של רבייה בשבי, הגיע רגע האמת. בשנת 2019 הוחזרו לבאהיה 52 תוכים כחולים שגודלו באירופה, כצעד ראשון בהכנתם לשחרור. בפרויקט רחב היקף בהובלת ממשלת ברזיל, ACTP ושותפים נוספים, הוקם מרכז השבה בשטח הקטינגה, שבו למדו התוכים הצעירים לעוף למרחקים, למצוא מזון טבעי ולהתמודד עם טורפים. ביוני 2022 שוחררה הקבוצה הראשונה של 20 ספיקסים לטבע – לראשונה מאז שהוכרזו "נכחדים מן הבר".

החזרה לא הייתה פשוטה. חלק מהציפורים נפלו טרף לניצים או הסתבכו בסופות. אחרים הסתגלו, למדו לנוע בלהקות קטנות, לחפש מקומות קינון. חוקרים בשטח סיפרו על הרגע שבו ראו לראשונה ספיקסים יושבים על ענפי עצי הקריביירה, משמיעים קריאות ונראים – פשוט – בבית. דיווחים עדכניים מספרים שכבר נצפו ניסיונות קינון ואף בקיעה של גוזלים בטבע, צעד סמלי ענק עבור מין שנחשב מת.

אבל זה לא סיפור היסטורי בלבד. מאחורי הקלעים מתנהלים ויכוחים קשים על בעלות, שליטה ומשאבים: מי מנהל את גרעין הרבייה, כמה פרטים יישלחו להמשך השבה ואיך מאזנים בין אינטרסים של מדינה, ארגוני שימור וגורמים פרטיים כמו מרכז Vantara בהודו, שאליו הועברו בשנים האחרונות חלק מהציפורים והדבר עורר סערה בינלאומית. גם ממשלת ברזיל עצרה בשלב מסוים שחרורים נוספים, והעתיד ארוך הטווח של האוכלוסייה בטבע תלוי בהחלטות פוליטיות לא פחות מאשר בביולוגיה של התוכי עצמו.

ובכל זאת, יש משהו בסיפור הזה שקשה להתעלם ממנו. מין אחד, קטן ושברירי, שנעלם מן הטבע בגלל תשוקת האדם לצבע וליופי – ונאבק לחזור בזכות אותה יכולת אנושית בדיוק: היכולת להתארגן, לתכנן, להשקיע משאבים ולעמוד מול הטבע, הפעם כדי לתקן ולא כדי להרוס.

על רקע משבר המגוון הביולוגי העולמי, שבו מינים נעלמים בקצב חסר תקדים, ספיקס מקאו הפך לסמל כפול. מצד אחד הוא עדות צורבת לנזק העצום שגורם סחר חיות והרס בתי גידול. מצד שני הוא אות תקווה – הוכחה שגם אחרי הכרזה רשמית על "נכחד מן הטבע", אפשר, בעקשנות בלתי מתפשרת, להחזיר את הצבע הכחול לשמי הקטינגה.