כתבות מגזין
"בקטנה" עם שרון רוטר: "אחרי הדלקת נרות, היה לי דיבור אמיתי עם בורא עולם. זה היה ממש מנקה"
שרון רוטר, בת 48, נשואה ואם לחמישה, גרה במושב צפריה. זמרת, יוצרת, אשת תקשורת ומנחת סדנאות כתיבה. לפני מספר חודשים התפרסמה בתקשורת בהקשר למאבקה על הזכות לקיים הופעה נפרדת לנשים בתל אביב: "הגענו להסכמה עם העירייה שמבחינתנו אנחנו מייעדות את המופע לקהל נשי, ומי שבא - בא. בדרך כלל אנשים מכבדים"
- מוריה לוז
- פורסם כ"ו טבת התשפ"ו
שרון רוטר (צילום: ניקי וסטהופל)מאכל או צליל שמחזיר אותך לילדות.
"שירי הפתיחה של תוכניות הילדים בהן צפינו כילדים קטנים. באופן כללי, לא ניחנתי בזיכרון טוב, ואני כמעט ולא זוכרת מה היה התוכן, אבל יכולה לשיר בעל פה את הפתיחים של הדרדסים וגברת פלפלת".
שלושה חפצים שהיית לוקחת איתך לאי בודד.
"משהו שניתן לכתוב איתו – אולי מחשב, גיטרה, וכנראה שגם אוכל".
מה הגילטי פלז'ר שלך?
"ניוקי או רביולי של פסטה טובה".
מה עוזר לך למלא את המצבר אחרי יום קשה?
"מנוחה, כמובן. אולי זו תשובה טריוויאלית, אבל זה מה שעוזר. אני גם אוהבת לראות תכנים איכותיים ואמנות שמחדשת, שמביאה אמירה טובה ויש בה עומק. אלו דברים שנותנים לי את האוויר".
מה אנשים לא יודעים עלייך?
"שאין לי זיכרון טוב בכלל. אני לא זוכרת שום דבר, ואין לי הרבה זיכרונות עבר. זה מין מנגנון הגנה שיש לי, ועוזר לא לקחת את החיים קשה מדי".
מה הכי מפחיד אותך?
"שמשהו יקרה למשפחה שלי".
מתי בכית בפעם האחרונה?
"אני לא בוכה הרבה. אני יכולה לבכות מאיזו כתבה שקראתי והוזכר בה רגע מרגש או משהו שצפיתי וטלטל, אבל מעצמי לא קורה הרבה שאני בוכה".
משהו שהיית רוצה לשפר בעצמך.
"להיות יותר בעלת חסד ויותר נדיבה. אני חיה בחברה שהחסד בה הוא מאוד משמעותי, ואני לא מרגישה שאני עומדת בסטנדרטים. מבחינתי חסד יכול להיות ארוחה ליולדת, ביקור אצל שכנה אישה מבוגרת ובודדה, או לקחת מישהו טרמפ. זה לא חייב להיות דברים גדולים.
"אני רואה פה אימהות מאוד עמוסות שמשלבות בחייהן גם את החסד, ויש לי דוגמאות חיות לאנשים שהם חסד מהלך. כשאני רואה אותם, זה גורם לי ל'הרהורי תשובה'. אני אומרת לעצמי: 'זה אפשרי וזה לא בשמיים'".
הרגע הכי כן שהיה לך בדיבור עם בורא עולם.
"השבוע, אחרי הדלקת נרות שבת, היה לי איזה דיבור אמיתי עם בורא עולם. היה שם דיבור מבלי להסתכל על עצמי מבחוץ, אלא הייתי כל כולי בתוכו. זה היה ממש מנקה, והרגשתי כמו אחרי טיפול פסיכולוגי מוצלח".
על איזה חלום עוד לא ויתרת?
"על כתיבת ספר. אני טובה בכתיבות קצרות, אבל לא מעוניינת להוציא ספר של טורים בלבד. כבר מספר פעמים ישבתי וניסיתי להתחיל, אך אין לי את אורך הרוח המתאים לכך. בעיניי, מי שמצליח בכתיבת ספרים הם סוג מסוים של אנשים. למשל, יש לי חברות שעוד מימי בית הספר אוהבות להשקיע וללמוד, והיום הן דוקטור לאופנה בניו יורק. אני טובה בהרבה דברים, אבל העניין הזה של לשבת ולהתמיד בכתיבה הוא בעוכריי".
התכונה שאת מעריכה באנשים.
"יושר ורצון לאמת".
עם איזה אדם, שכבר לא איתנו, היית רוצה לשבת לשיחה?
"דבורה הנביאה. הייתי רוצה לערוך יחד איתה בירור יותר עמוק על הדרך, על המקור של הדברים, ואולי גם לשוחח על עניין שירת נשים".
מה היית רוצה שיישאר ממך כאן בעולם אחרי 120?
"אני מקווה להעמיד הרבה צאצאים וצאצאי צאצאים, וגם להכיר אותם כמה שיותר. בנוסף, שהמוזיקה שלי תמשיך גם אחריי. מוזיקה נשארת לעולם, וזה נחמד".
היצירה שלך שאת הכי גאה בה.
"אני מאוד מחוברת לשיר שהלחנתי לזלדה המשוררת, ובכלל מאוד מחוברת לזלדה ומכנה אותה 'זכר צדיקה לברכה'. את השיר הלחנתי במסגרת פרויקט שנקרא 'אי במערבולת', ובו נשים שרות זלדה.
"כחלק מהפרויקט העלינו מופע מדהים בשכונת נווה צדק בתל אביב, ועבורי הוא היה מופע מכונן. זאת הייתה הפעם הראשונה, אחרי הרבה שנים בעולם התשובה, שחזרתי להופיע במקום שמבחינתי ציין את 'מעוז החילוניות התל אביבי'. הופעתי שם על הבמה עם דין דין אביב ורוחמה בן יוסף לצד אמניות חילוניות. גם בנות המשפחה הלא-דתיות יכלו לבוא ולצפות, והרגשתי שהיה שם חיבור בין כל העולמות".
