קצוות קרועים וחיות מוזרות: מה מסתתר מאחורי מפת המסתורין?

בסתיו 1929, כשעובדי מוזיאון בטופקאפי באיסטנבול ממיינים ערימות קלפים ישנים בעליית גג מאובקת, הם שולפים במקרה קלף משונה מעור עז. הקצוות קרועים, הכתב ערבי-עות'מאני, ועליו ים כחול עמוק, ספינות, חיות מוזרות – ובעיקר קווי חוף שמטילים צל כבד על מה שחשבנו שאנחנו יודעים על תולדות המיפוי. כך צצה מחדש לעולם מפת פירי ראיס, מפה שנערכה בשנת 1513 בידי אדמירל עות'מאני, והפכה לאחת החידות המפורסמות בתולדות הקרטוגרפיה.

המפה עצמה היא רק שליש ממקור גדול יותר – קטע בגודל כ-60 על 90 סנטימטרים, מצויר על קלף מעור עז, המציג את האוקיינוס האטלנטי, את חופי אירופה ואפריקה מצד אחד, ואת חופי אמריקה מן הצד השני. אין בה קווי אורך ורוחב, אלא כיווני רוח וקווי ניווט, כפי שנהוג במפות נווטים של התקופה. סביב הימים והיבשות כתובים עשרות רישומים טקסטואליים, שבהם מספר פירי ראיס על המסעות, על המקורות שמהם העתיק, ואף על שבוי ספרדי שטען ששט עם קולומבוס עצמו.

כבר ממבט ראשון ברור שמדובר במשהו חריג. חופי ברזיל מסומנים בפירוט מרשים, האיים באוקיינוס האטלנטי מפוזרים במקומות מדויקים יחסית, והמרחק בין אפריקה לדרום אמריקה קרוב להפליא למציאות – דיוק יוצא דופן למפה שנערכה רק עשרים ואחת שנה לאחר המסע הראשון של קולומבוס. פירי ראיס עצמו כותב שהשתמש בעשרים מפות שונות ובמפות עולם עתיקות, בארבע מפות פורטוגליות חדשות ובמפת קולומבוס, שאבדה מאז – מעין "סופר קובץ" גאוגרפי של כל הידע שהסתובב באותה עת באירופה ובאימפריה העות'מאנית.

אבל מה שהפך את מפת פירי ראיס למוקד עלילות ומסתורין אינו רק הדיוק היחסי של אמריקה הדרומית, אלא דווקא אותה לשונית יבשה מסתורית בתחתית הקלף – רצועת חוף משוננת שנמתחת הרחק דרומה ומחוברת, כביכול, לדרום אמריקה. במאה העשרים קמו חוקרים לא שגרתיים, ובראשם צ’רלס האבגוד, שטענו כי אין זו דרום אמריקה כלל, אלא תיאור מוקדם של אנטארקטיקה, ואף של קו החוף שלה, כפי שנראה ללא כיפת הקרח. לפי הקריאה הזו, המפה רומזת לקיומה של תרבות עתיקה עלומה, שהקיפה את כדור הארץ אלפי שנים לפני עידן הגילויים האירופי.

סיפורים צבעוניים אלה מצאו את דרכם לספרים פופולריים, לאתרי אינטרנט ולכתבי עת אזוטריים. היו שהזכירו "ניתוח" לכאורה של חיל האוויר האמריקני בשנות החמישים, שהשווה בין קווי החוף במפה לבין מדידות סייסמיות מתחת לקרח המודרני. אחרים קשרו את המפה לאטלנטיס, ל"חוצנים" ולתיאוריות על טכנולוגיה נשכחת. בעיני הקורא הסקרן, מפת פירי ראיס הפכה למקור להרהורים על ציוויליזציות אבודות שמיפו את כדור הארץ באופן מדויק הרבה לפני קולומבוס ומגלן.

אלא שכאשר היסטוריונים של מפות חזרו לקלף עצמו, בלי התיקונים, המתיחות וה"יישורים" שעשו לו חובבי המסתורין, התמונה נראתה אחרת. מומחה המפות גרגורי מקינטוש הראה במחקר מפורט שהרצועה הדרומית במפה מתאימה הרבה יותר להמשך מדומיין של דרום אמריקה – מעין יבשת דרומית משוערת, "טרה אוסטרליס", שהופיעה ברבות ממפות התקופה כהשלמה מאוזנת ליבשות הצפוניות, ולאו דווקא לאנטארקטיקה.

גם הטענה לדיוק "על-אנושי" של המפה הועמדה במבחן. כאשר משווים את מפת פירי ראיס למפות אירופאיות אחרות מתחילת המאה ה-16, מתברר שיתרונה הוא פחות ברמת הדיוק של המדידה, ויותר בכך שהיא מרוכזת בדיוק באזור המסקרן ביותר של התקופה – החופים החדשים שמעבר לאוקיינוס. היא אכן אחת המפות המוקדמות והיפות ביותר שמתארות את אמריקה הדרומית, אך אינה עולה באופן דרמטי ברמת הדיוק שלה על מפות מאוחרות יותר, כמו אלו של ריביירו או אורטליוס.

ובכל זאת, גם אחרי שהפרידו את השכבות של האגדה, נשאר במפת פירי ראיס משהו מסתורי באמת. לא מסתורין של אנטארקטיקה עתיקה, אלא של "אינטרנט" גאוגרפי קדום. פירי ראיס פעל כמעין אגרגטור של עידן התגליות: שיירות של מפות פורטוגליות וספרדיות, מפות מוסלמיות ישנות, מסורות של מפות מימי אלכסנדר מוקדון, דיווחים בכתב ובעל פה של ימאים – כל אלה נשזרו יחד בידי אדמירל עות’מאני אחד לקלף יחיד, שהצליח ללכוד רגע היסטורי שבו העולם, לפתע, התרחב.

הקלף הזה, שנשכח מאות שנים באחת מכספות טופקאפי, נושא על גבו לא רק קווי חוף, אלא גם שכבות של תפיסת עולם. לצד מפלצות ים ומלחים מצוירים, מופיעים רישומים שבהם מתאר פירי ראיס את קולומבוס, את "הארצות החדשות" ואת הסיפורים ששמע משבויים וממלחים זקנים. בעיני ההיסטוריון, המפה היא מסמך נדיר על הדרך שבה ידע עבר בין עמים, על סקרנות ועל תחרות. בעיני חובבי המסתורין, היא עדיין פתח לפנטזיה על ידע אבוד.