רוצה ברכה בכסף? יש דבר אחד שאסור לפספס

כולנו מכירים את הרגע הזה: דפיקה בדלת, הודעה בוואטסאפ, טלפון מפתיע - מישהו צריך עזרה. לפעמים זה סכום קטן, לפעמים בקשה להלוואה, לפעמים רק לדעת שיש על מי להישען. ברגע אחד עולות בלב כל המחשבות המוכרות: אולי עוד מעט אצטרך בעצמי, מי מבטיח שיחזיר, מה יגידו בבית, ואולי עדיף לשמור "למקרה חירום”. דווקא מתוך המקומות האלו, הכי אנושיים והכי יומיומיים, מבקש החפץ חיים בספרו "אהבת חסד" ללמד אותנו הסתכלות אחרת על כסף, על אחריות, ועל התפקיד שהקב״ה הפקיד בידינו. זוהי הזמנה חכמה, מפוכחת ומלאת לב, להפוך את החסד מחלום טוב למעשה קבוע, פשוט ובר-קיימא, כזה שלא תלוי במצב הרוח ולא במידת הלחץ, אלא בבחירה אחת שקטה שעושים מראש.

כך כותב החפץ חיים:

"מה נכון הוא לאדם, שברכו ה' במעשה ידיו, להפריש מקצת ממונו (מאה רובלי כסף או מאתים, ולעשירים כפי ערכם, כל אחד כפי השגת ידו) על גמילות חסדים קבוע בביתו. וזהו תועלת גדול לכמה עניינים".

החפץ חיים מונה 5 מעלות בכך שאדם מפריש סכום קבוע כדי לקיים בו מצוות גמילות חסדים:

1. אחת הסיבות המרכזיות לכך שכדאי לאדם להפריש מראש סכום קבוע לגמילות חסדים היא כוחו של היצר הרע, שאינו חדל מלהערים קשיים על קיום מצווה זו. בכל פעם שמזדמנת אפשרות לעזור, היצר מעלה תואנות שונות: אולי אינך יכול עכשיו, אולי תצטרך את הכסף בהמשך, אולי הבקשה אינה אמינה. גם כאשר האדם עצמו רוצה לתת, לא אחת באים אנשי ביתו ומטילים ספק במבקש העזרה, מזהירים מפני רמאות או הפסד, ומחלישים את הרצון לעשות חסד. לעומת זאת, כאשר יש לאדם סכום שהופרש מראש במיוחד לשם גמילות חסדים, הוויכוח הפנימי כמעט נעלם. הכסף כבר יועד למצווה, ואין צורך בכל פעם מחדש להילחם ביצר, להתלבט או להצדיק את הנתינה. כך נעשית מצוות החסד קלה יותר לקיום, מסודרת, עקבית ונעשית כדין וביישוב הדעת, ולא מתוך לחץ רגעי או מאבק מתיש.

כה דברי החפץ חיים: "ידוע שהיצר בא לאדם בכמה תואנות ועלילות להפריע אותו ממצווה זו, וקשה מאד לאדם תמיד להתגבר על יצרו, ואפילו אם ירצה בעצמו, פעמים שאנשי ביתו לא יניחוהו, ויטילו ספק על כל מי שיבוא אליו. מה שאין כן, אם יהיה אצלו ממון מופרש לקים בו תמיד מצות גמילות חסד, אז יהיה נקל לו זה העניין לקיימו תמיד כדין".

2. נוסף על כך, כאשר לאדם יש כסף שהופרש מראש לגמילות חסדים, המצווה אינה תלויה רק בו עצמו. גם בני ביתו יכולים לקיים אותה בשמו - אפילו כשהוא טרוד בעבודתו, נמצא בדרכים או ישן. בנוסף, עצם הסידור הקבוע הזה משמש דוגמה חיה לאחרים, המלמדים ממנו כיצד לנהוג בחסד באופן נכון ועקבי. בכך האדם לא רק מקיים מצווה בעצמו, אלא גורם שגם אחרים ירבו במעשי חסד, ועל כך הוא זוכה לרצון ולנחת רוח לפני ה’.

כך כותב החפץ חיים: "גם שעל ידי שיהיה לו מעות מופרש לזה, תהיה המצווה יכולה להתקיים תמיד על ידי אנשי ביתו, אפילו בעת שהוא עוסק בעסקיו בדרך, או שהוא ישן. גם שממנו ילמדו אחרים גם כן לעשות כן, ויירצה עבור זה לפני ה'".

3. החפץ חיים מלמד שערכו האמיתי של אדם אינו נמדד בעושרו, אלא ב“שם טוב” הנקנה באמצעות צדקה וחסד. אדם יכול להחזיק הון רב, אך אם אינו משתמש בו לעשיית חסד - הרי שלא השיג דבר, ואף יידרש לתת דין וחשבון על ממונו, משום שלא השתמש בו לרצון מי שהפקיד אותו בידיו. שכן העושר שמעבר לצרכיו של האדם אינו רכוש מוחלט, אלא פיקדון מהקב״ה, שמינה אותו כאפוטרופוס לדאוג לעניים ולנזקקים. כפי שאב המוסר נכסיו לבן אחד כדי שידאג גם לשאר האחים, כך העשיר נבחר לשמש שליח לפרנס את הדלים. לכן “העני עמך” - חלקו של העני כבר מונח בתוך נכסיך, ואין לאדם רשות למנוע אותו ממנו.

כה דבריו: "ואיתא במדרש משלי פרשה כ''ב על הפסוק (משלי כ"ב א'): 'נבחר שם מעושר רב': בוא וראה, כמה שקול הוא שם טוב, שאפילו יש לו לאדם אלף דינרי זהב, ולא קנה שם טוב - לא קנה כלום. והטעם, דמדלא קנה שם טוב, מסתמא לא עשה צדקה וחסד בממונו, אם כן, מה הועיל לו כל קניניו? ורק שיצטרך לתת עליהן דין וחשבון, על שלא עשה בו רצון המפקיד. כי באמת, הממון הרב, שיש ביד האדם יותר מכדי סיפוקו, הוא רק פקדון אצלו מאדון העולם, שעשהו אפוטרופוס, על זה לרחם על האומללים ולגמול חסד עם הצריכים לזה. וכמו שכתב האלשיך על הפסוק (שמות כ"ב כ"ד) 'אם כסף תלוה את עמי את העני עמך': ודומה אל הכותב נכסיו לאחד מבניו, שלא עשאו אלא אפוטרופוס דאמדן דעת הוא, שלא יניח את כל השאר ריקנים; נמצא חלק כל אחד כפקדון אצלו. כן הוא בזה, השם יתברך העשיר את אחד, היתכן שהניח את השאר ריקם, והלא גם הם בניו ? אלא אפוטרופוס מנהו לזון את הדלים, וחלק הדלים אצלו עודף על חלקו, עד כאן לשונו. וזהו מה שאמר הכתוב 'את העני עמך', הינו, מה שצריך להעני על הכרח שלו, הוא מונח בנכסיך עבורו, על כן אין למנוע ממנו".

4. החפץ חיים מציין נקודה נוספת: אין לאדם להתייאש או להצטער אם לפעמים נגרם לו הפסד כספי בעקבות עיסוקו הקבוע בגמילות חסדים. כשם שבכל עסק רגיל, קטן או גדול, יש לעיתים הפסדים, ואף על פי כן אנשים ממשיכים לעסוק בו משום שבסך הכול הוא משתלם, כך גם במצוות החסד: אין להתמקד בהפסד נקודתי אלא במבט הכולל, שהוא טוב ורווחי. לכן ראוי שאדם יקבע לעצמו מראש סכום שנתי קבוע לחסד, כל אחד לפי יכולתו, ואז גם אם יקרה לעיתים הפסד - ליבו לא יכאב עליו, כשם שאינו מצטער על הכסף שהוא מוציא לשאר מצוות, כמו תפילין.

כה דבריו: "ואפילו אם על ידי שהוא עוסק תמיד במצווה זו, יארע לו לפעמים הפסד על ידי זה איזה רובלי כסף, אל יפול ליבו עליו על ידי זה. כי ידוע שאי אפשר לשום עסק בעולם, חנות או שאר עסק גדול או קטן, שלא יארע בו על ידי ההקפות וכהאי גונא שום הפסד, כי העסק, שהוא בטוח בו מהפסד, הרוח הוא קטן למאד, ואפילו הכי כל העולם עוסקים יום ולילה, כי אין צרך להביט על ענין פרטי, שנסבב בעסק לפעמים, רק על כלל העסק, אם הוא עסק טוב. כן בענייננו, אין צריך לצער על ענין פרטי שנסבב לפעמים, כיון שהעסק בדרך כלל הוא עסק טוב.

"וטוב שיסכים בעצמו להוציא על המידה הקדושה הזו בכל שנה לערך ארבעה וחמשה רובלי כסף, ובאדם עשיר לפי ערכו. ואז אפילו אם יסבב לפעמים איזה הפסד על ידי המצווה, אל ירע ליבו עליו, כיון שכבר קיבל עליו זה. וכמו שאין מצטער על שמוציא מנכסיו על מצות תפלין".

5. חז״ל מלמדים שלא רק פרנסתו של האדם קצובה לו מן השמים, אלא גם ה“חסרונות” שלו, כלומר ההפסדים והגרעונות שייגרמו לו במהלך חייו. אין הכוונה שהאדם מוכרח תמיד להפסיד, אלא שכיוון שאין אדם נקי מחטא לגמרי, עליו לעבור זיכוך מסוים. בחסדיו מחליף הקב״ה את העונש והייסורים הקשים בגרעון ממוני קל יותר. אשרי מי שזוכה שהחסרון יגיע דווקא דרך מצווה, כגון צדקה וחסד, שכן בכך הוא גם מקיים מצוות עשה מן התורה, גם מעלה את ערך המצווה משום שהוציא עליה ממון, וגם יודע שההפסד זמני בלבד, ולבסוף הקב״ה ישיב לו את החסר בכפל ברכה.

כה דברי החפץ חיים: "גם ידוע מה שאמרו חז''ל (בבא בתרא י'): 'כשם שמזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה, כך חסרונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה'. זכה - 'הלוא פרס לרעב לחמך' (ישעיה נ"ח ז'); לא זכה - 'ועניים מרודים תביא בית'.

"ונבאר את המאמר הזה: מהו לשון 'חסרונותיו' ? וכי אדם מוכרח שיהיה לו חסרונות תמיד מנכסיו? לא יתן לו השם יתברך, ולא יקצוב לו חסרונות. אך הענין הוא, כי באמת אין אדם צדיק בארץ בשלמות, ומוכרח להינקות מחטאיו ולסבל ייסורים עבור זה, אך הקדוש ברוך הוא בחסדו מחליף זה על איזה הפסד בנכסיו. וכמו דאיתא בתנא דבי אליהו (רבה ריש פ"ב): "בכל יום אדם נמכר, ובכל יום אדם נפדה, שנאמר (תהלים ל"א ו'): 'בידך אפקיד רוחי פדית אותי וגו' '. והכונה כמו שכתבנו למעלה (פרק ד'), שבכל יום, כשהנפש עולה למעלה וחותמת על כל מה שעשתה ביום, גורמין העונות, שנמסרה ביד החיצונים, אבל הקדוש ברוך הוא ברחמיו פודהו מן העונש הגדול, ומחליף זה על איזה צער קשה, - או גרעון בנכסיו. ומי שהוא זוכה נגרע מנכסיו על ידי איזה מצווה, כגון צדקה וחסד. וגרעון כזה יפה הוא מצדי צדדים: א. שהרוויח מצות עשה דאוריתא, והחליף סבין באבנים טובות. גם שמצווה שהוציא עליה מעות, מדרגתה הרבה יותר גבוה, ממצווה שהיא בריקניא, כמבאר בזוהר הקדוש פרשת תרומה. גם שההפסד שבא לו על ידי המצווה, הוא רק לפי שעה, כי לבסוף בוודאי ישלם לו הקדוש ברוך הוא את הגרעון בכפלים, וכמו שכתוב (דברים ט"ו י'): 'ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוקיך בכל מעשך וגו''.

"הנה הארכנו בכל אלה, כדי שיבין האדם את אשר לפניו, אחרי שסוף דבר הוא, שכל אדם מוכרח שיהיה לו הפסד וגרעון בנכסיו כדי לנכות מעונותיו, ולא יצטרך, חס ושלום, לעונש הגהינום, או שארי ענשים גדולים. מה לו לאדם להיות ידיו קפוצות מצדקה וחסד, ואז, חס ושלום, יצטרך בעצמו להביא העניים המרודים לביתו, או לרופאים, וכמאמרם (שיר השירים רבה ו' י"א): 'ביתא דלא פתוח לעניא - פתוח לאסיא' (בית שלא פתוח לעני, פתוח לרופא). הלא טוב לו לאדם להיות חכם בראשיתו, להיות ביתו פתוח לעניים, וכן להפריש ממונו ולעשות חסד, ואז יהיה טוב לו בכל האופנים", לשון החפץ חיים.

הכסף שביד האדם איננו רק אמצעי קיום, אלא שליחות. התורה וחז״ל מלמדים שהעושר העודף אינו קניין פרטי מוחלט, אלא פיקדון מאת הקב״ה, שניתן לאדם כדי לשמש בו כלי של חסד, רחמים ואחריות. דווקא קביעות בנתינה, גם בסכומים קטנים אך בעקביות, היא שמנצחת את היצר, בונה את נפש האדם, מרבה מצוות, ומזכה אותו ב“שם טוב” העולה על כל עושר. גם כאשר נלווה לכך לעיתים הפסד, אין זה אלא חלק מחשבון עליון שבו ההפסד מתחלף בזכות, הייסורים מתמעטים, והברכה שבה וחוזרת בכפליים. אשרי מי שבוחר להיות חכם מראש, לפתוח את ביתו וליבו לעניים, ולהפוך את ממונו מגורם של דאגה - לכלי של זכות, ברכה וקיום נצחי.