החקלאית שהקימה מקווה: "מעולם לא שמרתי טהרה, בורא עולם כיוון אותי למסע הזה"

כבר עשרות שנים ששרה יפרח מתגוררת במושב קדש ברנע, השוכן בלב האזור המדברי של ארץ ישראל, קילומטרים ספורים מגבול מצרים. היא הגיעה למקום עם בעלה מתוך רצון להקים משק חקלאי ולהפריח את השממה. אך כחקלאית, בת למשפחת חקלאים שגדלה בימית, היא לא יכלה להעלות בדעתה שתפריח שממה מסוג אחר לגמרי – את השממה הרוחנית במקום.

יהדות בלב המדבר

קדש ברנע הוא המושב הגדול ביותר בפתחת ניצנה, ומתגוררות בו כ-90 משפחות. אך אם לא תגיעו אליו בכוונה תחילה, ניתן לשער שלעולם לא יזדמן לכם לבקר בו, וזאת מסיבה פשוטה: הוא נמצא בקצה המרוחק ביותר של הארץ, לא בדרך לשום מקום, לצידם של ארבעה מושבים קטנים נוספים וכפר נוער של הסוכנות היהודית. כולם מבודדים בקצה המדבר הקסום.

"המושב הוקם במקור בקדש ברנע המקראית ,כשסיני עוד הייתה בידינו", מספרת שרה. "כשפינו את סיני עבר המושב אל הגבול, ומאז שנות ה-80 הוא נמצא במרחק של חצי קילומטר מגבול מצרים.

"הגעתי עם בעלי לקדש ברנע בשנות ה-90. שנינו בנים למשפחות חקלאיות, והקמנו במקום משק חקלאי. באותם ימים לא היה כאן מקום תפילה, ובעלי והשותף שלו החליטו לתרום ולהקים בית כנסת. כך הוקם המבנה, שבאותה עת היה פעיל בעיקר ביום כיפור".

שרה לקחה על עצמה את המשימה להיות אחראית על ועדת בית הכנסת. "זה כלל את טיפוח המקום, בחירת הריהוט וכל מה שנדרש", היא מפרטת. "בנוסף, לקחתי על עצמי את האחריות לארח בימים הנוראים אברכים מהישיבה במצפה רמון שהגיעו להשלים לנו מניין. אט-אט החל בית הכנסת להיות פעיל גם בחגים נוספים, כאשר בראש השנה ובימים הנוראים אנחנו מלאים ממש עד אפס מקום. בנוסף, מתקיימים בבית הכנסת בריתות ובר מצוות לכל תושבי פתחת ניצנה".

אבל בית הכנסת היווה רק את תחילתו של מסע רוחני מרגש ששרה מצאה את עצמה בתוכו, ממש בלי להתכוון.

"באחד הימים קיבלתי פנייה מפתיעה מנשים דתיות ממושב חדש שהוקם לידנו, באר מילכה", היא משחזרת. "הן שיתפו אותי ברצונן להקים מקווה באזור, דבר שהמועצה סירבה לאשר. הן ידעו שאני פעילה בנושאים שונים ולכן פנו אליי, למרות שבאותם ימים לא ידעתי הרבה על מצוות טהרת המשפחה.

"לא יכולתי לסרב", ממשיכה שרה. "מצאתי את עצמי מצטרפת לאותן נשים, כשאני מגיעה שוב ושוב לישיבות המועצה, מציגה הצעות מחיר ומנסה לקדם את העניין בכל דרך אפשרית.

"כך חלף הזמן, הנושא עלה שוב ושוב על השולחן, ובכל פעם מחדש לא התקבל אישור. לבסוף אמרתי לעצמי שלא ייתכן שאני פועלת כל כך הרבה בתחום שאני בכלל לא מבינה את המשמעות שלו, ואולי זה הזמן לערוך היכרות עם מצוות טהרת המשפחה מקרוב. הייתי בת ארבעים כשהעליתי לראשונה באוזני בעלי את הרצון לשמור הלכות טהרה. הוא הופתע, אך הסכים לנסות. באותם ימים גם נחשפתי לספריו של הרב זמיר כהן על המדע והתנ"ך, שעוסקים רבות במשמעות של המים והטהרה. זה חיבר אותי מאוד לנושא ולתהליך הרוחני שמתלווה אליו".

כמו מעיין טבעי

כיום, במבט לאחור, יודעת שרה שבנקודה זו התחיל תהליך התשובה שלה. "ככל שהעמקתי בלימוד, כך הבנתי שאני רוצה להבין עוד. האזנתי באותם ימים לשיעורים של הרב אשרוב, למדתי אצלו 'עין הבדולח' והתחזקתי מאוד. במשך השנים המשכתי במסע לימודי הנפש, כשאני לומדת בין היתר אצל משה שרון ואהרון דרמון קורס טוב ומטיב וטיפול בזוגיות, אצל עינת מים קורס למבטולוגיה, ועוד ועוד. כיום אני מבינה שבורא עולם שלח לי במסע הזה שליחים וכלים מדהימים המתאימים בדיוק לשליחות שלי".

ומה עם הקמת המקווה?

"במשך שבע שנים לא הפסקתי להילחם על הקמת המקווה, ולבסוף אכן השגנו את אישור המועצה שעבר במליאה על חודו של קול אחד בלבד. קיבלנו שטח ומקום, אך התקציב היה זעום ביותר והספיק בקושי לקרמיקה ישנה. בשלב זה החלטתי לרתום את כישוריי כמעצבת פנים, ולקחתי על עצמי את משימת העיצוב. בכל פעם שהזדמן לי לבקר במקוואות ברחבי הארץ הייתי מתעניינת באופן בו הם מעוצבים ומתנהלים, וכך קיבלתי מהם השראה ורעיונות. בהתאם לכך, עיצבתי את המקווה שלנו באופן המתאים ביותר לאופי המדברי והקסום - כמו מעיין טבעי הנובע מתוך הסלע, בלי קרמיקות או אביזרים מלאכותיים, ממש כמקור הטהרה.

"באחת הפעמים הגעתי למקווה בתל אביב, בדיוק כשהגיעה לשם כלה בערב חתונתה. התקיים שם טקס כל כך מרגש, שבסיומו הבטחתי לעצמי: 'אני הולכת ללמוד הדרכת כלות'. באותו יום שבו הונחה אבן הפינה למקווה שלנו, נרשמתי למכון פוע"ה כדי להתחיל קורס הדרכת כלות".

ככל שהתקרבה פתיחת המקווה, הבינה שרה שיהיה עליה להיערך לכך בפועל. "שוחחתי עם רב המועצה ושאלתי אותו: 'מי תהיה הבלנית?'. הוא ענה לי: 'נביא מישהי מבאר שבע'. באותו רגע הבנתי שלא ייתכן להביא מישהי ממרחק של יותר משעה נסיעה, והצעתי: 'בנוסף להדרכת כלות, אלמד גם קורס בלנות'. כך התחלתי ללמוד מקצוע חדש, שמעולם לא הייתי מעלה בדעתי שאעסוק בו. למעשה, הייתי היחידה בקורס שקיבלה תעודת בלנית ללא כיסוי ראש".

שרה עוצרת לרגע, ומספרת בהתרגשות: "בלימודי הבלנות למדתי שמקווה לא נפתח, מקווה נולד. זה היה כל כך מוחשי וסמלי עבורי, כי מרגע שהתחלנו לפעול למען הקמת המקווה ועד לפתיחתו חלפו תשע שנים בדיוק – כמו תשעה ירחי לידה. תשע שנים של מסע, כי אני והמקווה למעשה נולדנו יחד".

מקווה נולד

גם לאחר שהמקווה הוקם, נותרו עדיין התמודדויות. "לא יכולנו לחנוך את המקווה, כי באזור מדברי כמו שלנו יורד גשם לעיתים רחוקות בלבד", מסבירה שרה. "כדי לאפשר את הפתיחה, הביאו משאית עם שלג מהחרמון. שבוע לאחר מכן הגיע גשם זלעפות, ושני האוצרות ובור הטבילה התמלאו לגמרי. רק אז ידעתי: סוף-סוף, אחרי מאמצים כה רבים, נוכל לפתוח את המקווה".

אלא שאז הגיעו עיכובים שונים, טכניים וחלקם מוזרים. "הרגשתי שהעיכובים נובעים מכך שלא מתאים שתהיה במקווה בלנית בלי כיסוי ראש", מודה שרה. "רציתי לקחת על עצמי את ההקפדה הזו, אך בכל פעם שניסיתי לכסות את הראש, הרגשתי חוסר נוחות ולא הייתי מסוגלת להסתכל על עצמי במראה. כבר היה לי כיסוי ראש שקניתי, אך לא העזתי לחבוש אותו.

"בערב שבת אחד החלטתי לשתף בכך את ילדיי, וכלתי שאינה דתייה אמרה לי: 'בואי נראה'. היא חבשה את כיסוי הראש בעצמה, ונשארה איתו במשך כל הסעודה. בשבת שלאחר מכן חבשתי בעצמי את הכיסוי, ומאז ועד היום לא הורדתי איתו, ואני מרגישה כאילו כל חיי הייתי עם כיסוי ראש.

"שלושה שבועות בדיוק אחרי שהתחלתי לכסות את הראש, הוסרו כל המכשולים, והמקווה נפתח רשמית לנשות פתחת ניצנה. באופן סמלי מאוד, הטובלת הראשונה שלנו הייתה כלה. זה היה מעמד מרגש וקסום במיוחד.

ההתרגשות ניכרת בקולה של שרה כשהיא שבה ומציינת: "לו היו שואלים אותי לפני עשר שנים, לא הייתי מעלה בדעתי שאשמור על טהרת המשפחה ואזכה בעצמי להיות בלנית. היום אני יודעת שזכיתי לשליחות מדהימה, ומבחינתי זו זכות אמיתית - להיות שליחה של בנות ישראל ולגלות ניסים גלויים וסיפורים מרגשים ויפים".

נופש טהרה

אחד הסיפורים המצמררים של שרה הוא על חברה שחלתה בסרטן, המתגוררת במרכז הארץ. "סיפרתי לה על המקווה שהקמנו, ותגובתה הייתה: 'אני כמעט בת שישים, ומיום חתונתי לא טבלתי במקווה'. הצעתי לה לבוא ולקיים 'טבילת תיקון', אך היא הקשתה: 'איך אגיע אליכם? אני גרה במרכז'.

באותו רגע החלטתי לקחת זאת כמשימה, והצעתי לה לבוא לאחד הצימרים ביישוב הסמוך. היא אכן הגיעה - חלשה ושבורה. היא סיפרה לי על גודל השבר: על כך שבמשך כל חייה ציפתה לצאת לפנסיה, וכשסוף-סוף הגיעה לגיל, וכבר הייתה בטוחה שיהיה לה זמן להיות עם הנכדים ולטייל, בוטלו כל התוכניות, כשגילו אצלה סרטן במוח.

"השיחה הייתה כואבת מאוד אך מעצימה. סיפרתי לה על הקסם שבטבילה, ועל כך שאישה שטובלת היא כמו נולדת מחדש. היא החליטה לנסות והגיעה למקווה. הטבילה הייתה מרגשת ועוצמתית, והתפילות שלה היו מרגשות ופותחות שערי שמיים. אחרי הטבילה היא המשיכה עם בעלה אל הצימר שחיכה להם ביישוב הסמוך, כשהם מתעוררים לזריחה קסומה על רקע הנוף המדברי. היא התקשרה אליי למחרת ואמרה לי: 'במשך שנים טיילתי בעולם, והמקווה הוא המקום שהכי נהניתי בו וקיבלתי בו כוחות'. מהיום המוות לא מפחיד אותי, אני בוחרת לחיות'.

"שישה חודשים לאחר מכן הלכה חברתי לעולמה. חודש לאחר פטירתה, שכרו חברותיה ובנותיה אוטובוס ובאו לבקר במקווה ובמקום שהאיר לה את החודשים האחרונים לחייה. יחד איתן החלטתי לייסד לעילוי נשמתה פרויקט שנקרא 'נופש טהרה'. הרעיון הוא לתת לכל אישה שמגיעה למקווה את כל הזמן שהיא זקוקה לו, מבלי שתצטרך למהר ולרוץ, ואפשרות להמשיך לצימר זוגי באזור.

"אין אישה שנכנסה אלי למקווה ולא יצאה כמו שמש מאירה לתוך הלילה שבחוץ. יש לי גם אומנית מיוחדת שמעצבת למקווה אבנים מיוחדות עם מילים טובות ומעצימות, וכל אישה בוחרת לעצמה אל מה שמאיר לה ולוקחת לעצמה. כמו כן, יצרתי תיבה מיוחדת שלתוכה מוזמנות הנשים לשלשל ברכות שכתבו מתפילות ליבן, ואני דואגת להעביר את הפתקים לכותל המערבי או לקברי צדיקים.

"אני חושבת שכל אישה יכולה לתת לעצמה ולאיש שלה, פעם בתקופה, להגיע ל'נופש טהרה', לשוב להיות כמו ביום כלולותיהם ליום אחד, ולחזור לחיי היום-יום עם הרבה יותר כוחות והארה".