זאת לא בושה להיות תלויה. אנחנו כולנו, קודם כל, צריכים וצריכות

ימי החנוכה, אלה שרק עכשיו עזבו, היו ימים שילדים אוהבים, אוהבים. כי ילדים יודעים לאהוב ולחבק, ולבקש בטבעם חום ובית ונרות שעושים נעים בנשמה היהודית הזאת. מזג האוויר לטובת הביתיות, בעקבותיו גם תפריטי העונה, מרק כתום, קרוטונים חומחומים ולביבות.

גם שעת ההדלקה, שכל כך מקפידים עליה במקומותינו, וגם כאן בבית, מתאימה לחמימות. השינוי בשגרת היום שימי חנוכה מביאים עמם "לכשתכלה רגל מהשוק", אבא ואמא באים הביתה מוקדם. משהו משתנה לא רק באש החמה והעוטפת, אלא גם בזמן, בנוכחות ובפרצופיהם של קרובי משפחה שלפעמים לא ראינו מאז סוכות. צחקנו השבוע, כבעלי תשובה, שאצלנו מזמינים משפחה לאירועי חנוכה וקוראים לזה "בואו אלינו לערב לביבות", ואצלם יגידו, "בואו אלינו להדלקת נר". ההבדל עמוק ממה שאני רוצה לשרוף עליו את המקום כאן בדף שלי, בטח אחרי שחנוכה כבר נגמר השנה, אבל לא כך עם מסקנותיו המאירות.

ילדים גדולים וילדים קטנים זקוקים בחנוכה ובכל השנה לאור. כל חיינו, לא משנה כמה נגדל, נבקש אור חוזר ממי שילד אותנו, אחר כך גם ממי שהתחתן איתנו.

כשנגדל עוד, נשמח לתת בעצמנו מהאור שנאסף בתוכנו גם לילדים שלנו ולנכדים. אני מאחלת לכולנו ליהנות, עוד יותר מכל האורות, מאור ה' שזמין עבור כולנו, כמו שכתוב בברכת הכוהנים, "יאר ד' פניו אליך ויחונך". לפי זה, כשאנחנו מאפשרים לאור ה' להיכנס אלינו, מתרחשת בתוכנו פעולת "ויחננו", וזה נעים. אנחנו זקוקים לאור אוהב וחוזר כחלק מהדי.אנ.איי. שלנו. נבראנו להצטרך אור, ולתת אותו. חבל כל כך שחלק מאיתנו כבר מזמן ויתר על מערכת התאורה השנתית הזאת. כשלא קיבלנו, או כששכנענו את עצמנו, באחד השלבים שם בדרך, שאנחנו כבר לא צריכים. והכנסנו במקום כל מיני מילים כמו "העצמה" ו"כוח". מילים נחמדות, אבל לא משקפות את אמת מקור הסיבות הרגשיות.

לפני כל תהליך העצמה יש אמת, והיא – שאנחנו נולדנו זקוקים לאור רגשי. היפה הוא שהצד המאיר, גם הוא, נהנה לתת לנו אותו.

קבלת האור ונתינתו במערכת יחסים, דרך מבט, דרך מילים טובות, דרך חשיפת קושי וחולשה, אלה הם סודות הביחד שלנו. היפך ההעצמה. יש משהו בשנים האחרונות של עיוות בתחום הזה. בהתחלה, כששומעים מילות כוח כאלה, הן נשמעות לאוזן שלנו כבר כדבר תקין והגיוני וחיובי, אבל רוח יוון סוחפת אותנו לפעמים, לא רק בחומר ובנראות חיצונית, אלא גם בתהליכי נפש יהודיים פנימיים.

עד כדי כך, שאפילו המילה "תלות רגשית" נהיתה אסורה ושלילית מלהגיד.

תלות לכשעצמה אינה דבר שלילי. תלות היא יסוד של קשר. וכולנו זקוקים לקשר. הוא סוד מערכות היחסים שלנו. העצמאות הרגשית הזאת שהעולם מטיף אליה, והניסיון לחיות בלי להיות "תלויה", הוא נכון רק כשיש מערכת משפחתית שאינה בריאה. אצל משפחות בריאות, אנשים אמורים להיות תלויים אחד בשני. זה סוד החסד. גם של הנותן וגם של המקבל. "אני לא רוצה להיות תלויה בו" הוא דגל יווני. לא יהודי.

תלות לא עומדת כמילה לבדה. יש תלות חולה, ויש תלות בריאה. תלות בונה, ותלות מפרה.

לכל אחד מאיתנו יש משהו אחר שהוא יכול לתת, שאני לא יכול לספק לעצמי. וזה טוב. מכירה את הרעיונות של "אני אקנה לעצמי מתנות", אבל באמת של האמת? הייתי רוצה שיקנו לי. זה תלותי?

נפש לא בנויה ליצור רק אורות פנימיים. אפילו נר צריך שמישהו ידליק אותו. הוא לא דולק לבד. רווקות צריכות בעל, כי הוא נותן משהו שאין לך לתת לעצמך. ילדים צריכים הורים.

אנשים "מתפתחים", ורק מספרים לי איך הם כבר לא צריכים אנשים אחרים. זה בלוף. זה קשקוש בעיני. אין לי בעיה עם עצמאות, זה מבורך, אבל רק אל נכחיש, לפני העצמאות, את הצורך המקורי והשברירי של איך שברא אותנו אבא שבשמיים, שגם בו אנחנו תלויים. בניגוד לחיות שהוא ברא, שאחרי שעה, איך תמיד נותנים את הדוגמה הזאת על הגדי שנולד, על הטלה, מה זה היה, שאחרי כמה דקות כבר יודע לעמוד על הרגליים וללכת? אנחנו בני אדם. אנחנו לא טלה ולא גדי. אנחנו זקוקים לטיפול מסור, לדאגה ולתשומת לב, להערכה, למחמאות. אנחנו יצורים תלותיים בנפשות רבות וחסרונן, ואנחנו זקוקים לאחרים כדי לחיות יחד כאן.

והאבסורד הוא, מזכירה, שזו לא רק הנצרכות המתוקה שנוצרת דרך תלות בריאה שמאפשרת יחסי משפחה, אלא גם אצל אלה שהם הכי חזקים, אלה שקוראים להם הורים, הם בטבע שלהם רוצים להיות נותני אהבה ושירותים, כשהכל תקין. מה נותן יותר סיפוק לאמא צעירה, כשהיא יודעת שהתינוק שלה, בגיל הזה של פחד מזרים, רוצה רק אותה?

כמה דמעות טובות יבואו באמא בריאה כשהילדה הנשואה שלה תתקשר אליה, ותגיד לה שהיא צריכה אותה.

קבלה ונתינה של אור אנושי הם סודות הבית היהודי. מרוב כוחי ועוצם ידי, לא נבנות משפחות. הפך הבושה ויסוד האהבה זה להודות כמה אנחנו, כולנו, קודם כל, צריכים וצריכות.