שווה סיפור: חוב קטן – עבודה גדולה

אני עולה לאוטובוס, מנסה לפלס לי נתיב עם שקיות עמוסות. כל אצבעותי כואבות, אדומות ממאמץ, שיווי המשקל שלי במבחן מאתגר במיוחד, ואני נואשת למצוא מקום פנוי במהרה. למזלי, האוטובוס די פנוי. מתנשפת, אני מניחה את כל הכבודה על אחד הספסלים הפנויים, מותחת אצבעות, מתיישרת, מנסה להתארגן כדי להוציא את הרב קו לתיקוף – לשלוף את הכרטיס שלי ביד אחת, ביד השנייה להחזיק במוט תמיכה, שלא לעוף קדימה בנסיעה הדי פראית של הנהג.

זה מסתבך, כמובן. הכרטיס נופל לי מהיד, קשוב היטב לחוק מרפי, ונעלם מהעין. האקרובטיקה שלי נכנסת לפעולה, ואני מתחילה חיפוש מהיר בין השקיות שתופסות את רוב הספסל, וגם את הרצפה שמתחתיו.

היד שלי נשלחת לכל פינה אפשרית באזור. חיפשתי אתונות ומצאתי מלוכה – חתיכת בד נתפסת בידי כשאני מגששת בחריץ שבין הספסל לדופן האוטובוס. זה ארנק קטן ודי מוזר, הייתי אומרת, שילוב של אומנות-מקוריות-וינטאג'-ענתיקה, הוא משובץ כמו נעלי קיפי, עם צדפות וקונכיות קטנות תפורות מצדדיו. הוא מעניין, אבל ישן נושן, די ברור לי שהוא לא מטריד אף מאבד. אני עוזבת את הארנק וחוזרת למצוא את האבדה שלי.

כשסוף סוף אני מתקפת את הרב קו (מצאתי, אלא מה, הכי קרוב אלי...) וממקמת ברוגע אני שולחת שוב את היד אל הארנק המסמורטט הזה, ופותחת אותו. פלייר קטן של איטום גגות מקופל שם, ומלבדו – כלום. זה רק מחזק את התזה שלי, שהארנק לא חסר לאף אחד. ובכל זאת, מקדחת המצפון מתחילה לעבוד. "אולי צריך לפרסם השבת אבדה, הרי יש חיוב לא להתעלם", אני חושבת לעצמי. הקול הפרקטי אומר לי להניח לזה, זו לא אבדה בשביל אף אחד, עוד סמרטוט שאני הולכת להיתקע איתו עד בוא ינון. רגע אחרי שאני אוספת שוב את השקיות, מתכוננת לירידה מהאוטובוס, אני מושיטה שוב יד לארנק-סמרטוט, ומכניסה אותו לאחת השקיות. לא יודעת מה אעשה עם הארנק, אבל למצפון המטריד אני בטוח לא אצליח לתת מנוחה...

בבית, כשכל השקיות כבר במקומן אני מצלמת את הארנק מצידו האחד (את הצד השני השארתי למי שיתן סימנים) ושולחת בקבוצה של השכונה שלי, מנסה את מזלי. עושה השתדלות.

זמן קצר אחר כך מחכה לי הודעה מגברת בשם חנה: "אם את מגיעה למאבד, אשמח לדעת גם כן, יש מצב שאני מחפשת את אותו אדם". הודעה לא שגרתית, אבל אני לא נותנת לסקרנות שלי להשתלט עלי. רושמת לעצמי לעדכן כאשר אמצא, אם בכלל.

*

מתברר שיש אנשים אכפתיים בעולם. ההודעה מועברת לעוד קבוצות, ויום אחר כך אני מקבלת טלפון מאישה נחמדה בשם אורית, ששואלת על הארנק ונותנת לי סימנים מדויקים. הארנק שלה, ללא ספק.

רגע לפני שאני מוסרת לה אותו, אני נזכרת בחנה ובהודעה המוזרה ששלחה לי. אני מספרת עליה לאורית, ושואלת אותה אם היא מאשרת לי למסור את פרטיה. היא מושכת בכתפיה, גם לה זה מוזר. "אבל למה לא", היא אומרת. אני מעבירה אל חנה את פרטי ההתקשרות עם אורית, ושוכחת מכל העניין.

מספר ימים אחר כך אני מקבלת הודעה מחנה. "היית שליחה נאמנה, חיפוש של שנתיים הגיע לסיומו!". סמיילים מנקדים את המסך. חצי תאוותי בידי, אני מבקשת ממנה הסבר, פירוט. יש גבול לרמת היכולת שלי לדחות את הסקרנות... היא מתקשרת מיד.

*

"הייתי תלמידה שחיפשה עבודה, משהו להרוויח בחופשת הקיץ הארוכה, וקבלתי הצעה לעבוד בטלמרקטינג בתנאים שהתאימו לי. עבדתי כתשעה שבועות. היינו שם קבוצת בנות עם מאפיינים דומים לשלי – תלמידות מבתים טובים, עובדות בשביל מזומנים שיעזרו לנו להרוויח קצת אקסטרה. רובנו הגענו על תקן זמני, היום כאן ומחר נפוצות בכל העיר והסביבה.

"לכל משמרת היתה הפסקה של חצי שעה, שבה אכלנו, פטפטנו, יצאנו לסידורים קטנים ומהירים בעיר שתחת הבניין, יום אחד, במשמרת שלי, הרגשתי את בטני הומה מרעב. לא הספקתי לקחת אוכל מהבית, אני אצטרך לרדת למטה בהפסקה כדי לקנות לעצמי משהו קטן לנשנש, חשבתי לעצמי וניסיתי להרגיע את הרעב. 'עוד מעט ההפסקה'. כשיצאתי להפסקה, פתחתי את התיק שלי כדי לקחת את הארנק – אבל הוא לא שם. באיחור נזכרתי שאכן השארתי אותו על המדף בחדר, בבית... פניתי אל הבחורה שישבה לידי, אורית, ושאלתי אם יש לה כמה שקלים להלוות לי לאוכל. היא נעתרה בשמחה, והוציאה ארנק מוזר למראה, משהו מקורי, הכי רחוק מאופנתי. בראשי רשמתי לעצמי לשאול אותה לפשרו של הארנק הזה. היא הוציאה שטר של 20 ₪, ואני מיהרתי לצאת. כל דקה מחושבנת לי, אני חייבת למהר.

"כאשר חזרתי, החזרתי לה את העודף, ונשארתי חייבת לה 13 שקלים. בסוף המשמרת זכרתי לשאול אותה על הארנק. היא סיפרה על סבתא צעירה ונמרצת, אומנית, שהכינה יחד איתה את הארנק הזה באחד הביקורים שלה אצלה. סבתא כבר לא בחיים, והארנק בשבילה הוא משהו סנטימנטלי, חיבור בינה לבין סבתא שאיננה. נפרדנו כידידות, והמשכתי הלאה ליום העמוס שחיכה לי בבית ועם החברות.

"העומס דחק לי את החוב איפשהו לירכתי התודעה, באופן שממש לא אופייני לי. לא רשמתי את זה בשום מקום, כך שלא היתה לי תזכורת. הימים עברו, ושכחתי מכך לגמרי, נראה שגם אורית שכחה, כי גם היא לא הזכירה לי. סוף הקיץ הגיע, וכך גם העבודה. מאז לא התראיתי איתה, אפילו לא זכרתי את שמה או את דמותה.

"שנים חלפו. אני כבר נשואה, מנסה לשחות בים המשכנתא והחובות, דואגת לשמור על הראש מעל המים. בתקופה האחרונה היה נראה שכל גל אפשרי עובר עלי. פוטרתי מהעבודה, הוצאה גדולה והכרחית היתה חייבת לצאת מחשבון הבנק, והיא רוששה את המאגרים הלא גדולים שלנו. ואם לא די בזה, תקלים שונים במכשירי החשמל בבית התחילו להדאיג אותי. רציתי לעשות חשבון נפש, בדק בית, מה אני יכולה לעשות כדי לפתוח לי פתח, שאוכל לזכות לפרנסה שיש בה ברכה. ואז הגיע הבזק זיכרון, אי שם מהדירה המוזנחת שבה קבוצת בנות עובדת בהתרמה. נזכרתי באותה בחורה. לקחתי ממנה סכום של כסף, הלכתי לקנות אוכל, ואני לא מצליחה לזכור שהחזרתי לה בסוף. נבהלתי. ניסיתי לדלות מהזיכרון כמה שיותר פרטים על האירוע. נזכרתי בשטר של עשרים ש"ח שנתנה לי, נזכרתי בעודף שהחזרתי – 7 שקלים, והנה, זה החוב. 13 שקלים.

"אבל אני לא מצליחה להיזכר – לא בשם של הבחורה, ולא איפה היא גרה או למדה. אפס מידע. דבר אחד גונב לי את תאי הזיכרון – הארנק שלה... עכשיו לכי תמצאי אותה עם הפרט הזה... בקושי זכרתי אפילו איך נראה הארנק, רק שהוא היה ייחודי, ועם משמעות סנטימנטלית בשבילה. זה הפריע לי. אני לא מסוגלת להיות חייבת, ואני באמת לא יודעת איך דבר כזה התפספס לי, אני רגישה לכך מאוד.

"התפללתי. ביקשתי ממי שהאיר את עיני, הצית את הזיכרון דווקא עכשיו, למצוא את האישה הזו. להחזיר לה את החוב. הבטחתי לעצמי לעשות הכל כדי לרשום כל חוב, אפילו קטן, במקום בולט, שלא ישכח, שלא יבלע לי בתהום הנשייה. הספיק לי. ואלוקים שמע אותי, באופן מקורי ביותר. קיבלתי את ההודעה שלך בקבוצה שלנו, תמונה של ארנק, מוזר ומוכר עד למאוד. עכשיו כבר היינו שתיים מול נעלמת אחת...

"כשהעברת לי את הפרטים של אורית, התקשרתי אליה מיד, שאלתי אם היא עבדה אי אז באותו מקום. היא תמהה אבל אישרה. סיפרתי לה על החוב. היא לא זכרה, אבל אני הגעתי אליה עוד באותו היום, והחזרתי לה עד השקל האחרון. לא היתה מאושרת ממני על כך שהמטרה הושלמה. החלטתי לספר לך מדין הכרת הטוב".

*

אני שמחה כל כך להיות שליחה לדבר חשוב כל כך, שאני מספרת את הסיפור הזה לכל המשפחה שלי במפגש המשפחתי הקרוב. זה ממש פרסום הנס. למחרת, דוד שלי מתקשר אלי. זה הדוד הכי מכובד שלי, עובד ותיק בבורסה, אדם מעונב כזה... הוא חוזר על הסיפור שסיפרתי לכולם, מודה שהתפלא והעריך מאוד, והוא רוצה לקבל את הפרטים של חנה. "הרבה זמן אני מחפש מזכירה ישרה, אחת שאני יכול לסמוך עליה בראש שקט, ולא מצליח למצוא. כששמעתי את הסיפור שלך אמרתי לאשתי שזאת המזכירה שלי, בדיוק מה שאני מחפש – מישהי שתהפוך את העולם כדי להגיע לשלם חוב ישן ופעוט. היית שליחה להחזרת החוב, עכשיו אני רוצה שתסיימי את הפרשה הזו על הצד הטוב ביותר, ותהיי גם השליחה לפרנסה שלה", הוא צוחק.

חנה עובדת אצלו כבר חודש. הוא מרוצה, ואני יודעת ובטוחה שחנה מרוצה. מי כמוני מכירה את הדוד שלי, בוס כזה אין בנמצא... והאמת, מגיע לה.