מה אומרים לילדים שרואים שאבא שלהם מתרחק ממצוות?

שמתי לב שבעלי קצת מתרחק מהיהדות. הוא לא הולך להתפלל בבית כנסת, ולא מניח תפילין. מה אני אגיד לילדים שלי? יש לי ארבעה ילדים, הגדולה בת 10, והיא שמה לב לזה.

חשוב לא לומר ביקורת על אבא מול הילדים, אלא בלשון כבוד. כך הם יפנימו שגם אם יש שאלות או תקופות קשות, בכל אופן יש יציבות. כאשר ילד רואה שינוי בהתנהגות של אחד ההורים, במיוחד בדברים שהם "עמוד שדרה" בבית, מתעוררת בו חרדה פנימית: "אם אבא השתנה – אולי כל העולם שלי יכול להתערער?". מה שמרגיע זה לדעת שיש מסגרת, ויש דמות שממשיכה לשדר ביטחון. זה שיעור לכל החיים. הם ילמדו ש''שבע ייפול צדיק וקם". נפילות אינן סוף פסוק, אלא חלק מתהליך חיים.

שאלה נוספת של הילדים היא איך אפשר לחיות עם סתירה. מצד אחד, הם לומדים מהם ערכים ומצוות, ומצד שני – רואים הורה שמתרחק. החיים מורכבים, והמורכבות עצמה היא שיעור. היכולת להכיל סתירות – לראות שגם אדם שאוהבים לא תמיד מתיישר עם האידיאל – בונה נפש חזקה. לומדים לאהוב גם אם אין שלימות, מחזיקים בערכים גם אם אחרים לא.

כאשר הילדים מרגישים שאמא "בוחרת צד", הם עלולים לחוות קרע פנימי. מה ששומר עליהם הוא תחושה שיש אהבה יציבה לשני הצדדים: גם לאבא וגם לערכים. ובמקביל, גם הבעל – אם יחוש שאשתו "בחרה נגדו", הוא עלול להתרחק יותר. אך אם הוא מרגיש "גם אם אני חלש, היא לא הפכה אותי ל'רע'" – זה נותן לו סיכוי להתקרב.

על התורה נאמר "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". דרכי עבודת ה' אינן אמורות להביא לקרע, אלא לבנות גשר. לכן בבית יש לשדר: "אנחנו משפחה אחת". מול הילדים לומר: "כל אחד בתהליך שלו, אנחנו אוהבים תמיד", מול הבעל – לא להטיף, אלא לשדר: אני איתך, אני מאמינה בך. ומול עצמך – לזכור שאין צורך לבחור, אלא ליצור בית עם לב פתוח, שמחזק אמונה מבלי לשבור את הקשר.