החיה שלא הולכת אחורה: כל העובדות המפתיעות על הקנגורו

החיה הכי מזוהה עם אוסטרליה היא כמובן הקנגורו, ולא במקרה. ביבשת האוסטרלית מקפצים כיום יותר קנגורואים מבני אדם. על פי הערכות ישנם כ-50 מיליון קנגורואים ואף יותר - כמעט פי שניים ממספר התושבים. זהו בעל החיים המזוהה ביותר עם המדינה ומאחוריו מסתתר עולם שלם של עובדות מפתיעות שלא ידעתם.

הקנגורואים הם חיות הכיס הגדולות ביותר שחיות כיום על פני כדור הארץ. הסוג הכבד ביותר הוא הקנגורו האדום, שיכול להגיע למשקל מרשים של כ-80 קילוגרם. לעומתו, הקנגורו האפור המזרחי מחזיק בשיא הגובה, כאשר זכרים בוגרים עשויים להגיע עד לגובה של כשני מטרים.

חשוב לדעת שלא כל הקנגורואים נראים אותו הדבר. למעשה קיימים עשרות מינים שונים, בגדלים ובצורות מגוונות. הקטנים שבהם נקראים וולבי, המינים הבינוניים מכונים וולרו, ורק הגדולים ביותר נקראים קנגורו. ההבדל העיקרי ביניהם הוא הגודל, אך כולם משתייכים לאותה משפחה ייחודית. פרוותם קצרה, וצבעה משתנה בהתאם לסוג הקנגורו: אדום, אפור או גוונים שונים של חום.

קנגורואים הם בעלי החיים הגדולים היחידים בעולם שנעים באמצעות קפיצה. הרגליים האחוריות שלהם חזקות במיוחד ומאפשרות להם לדלג למרחקים עצומים. כך למשל, הקנגורו הגדול ביותר מסוגל לקפוץ עד שמונה מטרים בקפיצה אחת. כפות הרגליים הארוכות והזנב הגדול והארוך שלהם לא מאפשרים להם ללכת או לקפוץ לאחור. ישנה סברה כי הקנגורו מופיע על הסמל של אוסטרליה, כמשל לאומה שמתקדמת תמיד קדימה. לקנגורואים יש ראייה חדה ושמיעה מצוינת. הם מסוגלים לקלוט צלילים בסביבה באמצעות סיבוב האוזניים לכל הכיוונים. 

לנקבת הקנגורו יש כיס בקדמת הבטן, שם היא מגדלת את צאצאיה. גור קנגורו מכונה ג’ואי. ההיריון עצמו קצר מאוד ונמשך כחמישה שבועות בלבד. כשהג’ואי נולד הוא זעיר מאוד, בערך בגודלו של ענב. מיד לאחר הלידה הוא מטפס בעצמו על בטנה של אימו ונכנס אל הכיס, שם הוא ממשיך להתפתח במשך לפחות שישה חודשים, בטרם ייפגש עם עולם שבחוץ. גם לאחר שהוא כבר יוצא החוצה, אם הוא מרגיש סכנה, הוא חוזר במהירות אל הכיס המגן.

הזנב של הקנגורו הוא איבר חשוב במיוחד. הוא עבה, ארוך ומלא בשרירים, ומשמש לו כמעין "רגל חמישית". הזנב עוזר לשמור על שיווי משקל בזמן הקפיצה, והוא חזק מספיק כדי לשאת את כל משקל הגוף בזמן מאבק. כאשר קנגורו נלחם, הוא נשען לאחור על הזנב, מרים את רגליו האחוריות ובועט בעוצמה ביריב. הזנב משמש גם לשחייה. קנגורואים נחשבים לשחיינים מעולים. הם שוחים בעיקר כדי לחצות נהרות או להימלט מטורפים, חותרים עם הרגליים ושומרים את הראש מעל המים. במקרה של רדיפה, קנגורו אף עשוי למשוך את הטורף למים, להסתובב מולו ולנסות להטביע אותו.

כאשר זכרים מתעמתים זה עם זה, הקרבות יכולים להיות אלימים. הם בועטים בעוצמה ביריב ולעיתים גם נושכים. את יכולות הלחימה הם מפתחים כבר מגיל צעיר - תחילה באימונים בהשגחת האם ובהמשך בקרבות עצמאיים מול זכרים צעירים אחרים.

קנגורואים הם בעלי חיים ידידותיים מאוד. הם חיים בקבוצות גדולות שיכולות לכלול 50 מהם ואף יותר. התקשורת ביניהם ייחודית ומגוונת: הם נוגעים באף, רוקעים ברגליים האחוריות ונוהמים. כאשר הם חשים סכנה, הם רוקעים ברגליהם על הקרקע כדי להזהיר את חבריהם. אימהות יקראו לגורים לשוב אליהן באמצעות קולות של נקישה. 

התזונה של הקנגורו מבוססת על צמחייה בלבד. הם אוכלי עשב, וניזונים מעלים, פרחים ושיחים. בשעות היום הם נוהגים לנוח בצל, ובשעות אחר הצהריים והערב יוצאים לאכול. אחד הדברים המפתיעים הוא שהם זקוקים למעט מאוד מים, ויכולים לשרוד חודשים בלי לשתות בכלל. במצבי קיצון, כשהם צמאים מאוד, הם מסוגלים לחפור בורות בעומק של עד מטר כדי להגיע למים תת-קרקעיים.

מבחינת טורפים טבעיים, הקנגורואים יחסית מוגנים. מלבד בני אדם מאיימים וכלבי הבר האוסטרליים (הדינגו), הם מתמודדים עם מעט מאוד אויבים. עם זאת, האתגרים האמיתיים שלהם מגיעים מהסביבה: אובדן בתי גידול, שינויי אקלים, חום קיצוני, בצורות ומחסור במזון. בנוסף, חקלאים רבים באוסטרליה רואים בהם מזיקים, במיוחד כשהם נכנסים לשטחים חקלאיים כדי לאכול.