מה הקשר בין נר חנוכה ובין האומה התרמודית?

עד מתי הוא זמנו של נר חנוכה?

כך נאמר בגמרא: "מצוותה משעת שקיעת החמה עד שתכלה רגל מן השוק… ועד כמה? אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: עד דכליא רגלא דתרמודאי".

מי הם האנשים הללו, שנמדד על פיהם זמן הדלקת נרות חנוכה?

לפי פירוש רש"י, התרמודיים היו אומה של מוכרי עצים דקים, שנשארו בשוק עד השעה האחרונה – עד שכל בני השוק חוזרים הביתה, מדליקים אור, ורק אז נזכרים שהם צריכים עוד קצת עצים למדורה, ויוצאים לקנות מהם. כל עוד אפשר לראות את הצללים שלהם רצים בין הדוכנים – עדיין "יש שוק", עדיין יש למי לפרסם את נס החנוכה. רק כשהתרמודי האחרון עוזב, השוק נסגר.

במקורות אחרים בחז"ל התרמודיים מזוהים עם יושבי "תִּדְמוֹר במדבר" – העיר שהפכה לימים לפלמירה, תחנת מעבר מסוכנת וקשוחה על צירי השיירות שבין בבל לארץ ישראל. לא במקרה, אולי, העיניים של התרמודיים "טרוטות" – רכות, חולות – משום שהם "דרין בין החולות", בין סופות חול וענני אבק שנכנסים אל העיניים ומחלישים אותן, כפי שמתארת האגדה המפורסמת על הגוי שבא להקניט את הלל.

במקום אחר לגמרי, במסכת יבמות, מופיעה ידיעה משמעותית: "פסולי דתרמוד – משום עבדי שלמה". לפי חלק מן המפרשים, התרמודיים הם צאצאי עבדים של שלמה המלך, שנשלחו לאזור תדמור וערבבו את עצמם בין העמים. הקו הישר בין בית המקדש בירושלים לבין עיירת גבול נידחת במדבר מצייר תמונה מורכבת: קבוצה שנולדה בקודש, בגלגול רחוק של העבדות בממלכת שלמה, ומצאה את עצמה דחוקה לשוליים – גיאוגרפיים וחברתיים.

חז"ל לא מספרים לנו על התרמודיים סיפור שלם. הם מופיעים כצללים – עיניים חולות פה, רגלים מאחרות בשוק שם, שאלה הלכתית על ייחוס במקום אחר. אבל דווקא השבבים האלה מאפשרים לשרטט קווי אופי: אנשים שחיים "בין החולות", במקום שבו הכל זמני, נודד, מחוספס. אנשים שמגיעים הביתה הכי מאוחר, כי הפרנסה שלהם תלויה בכך שהם יהיו האחרונים בשוק. אנשים שהעיניים שלהם נשחקות מרוח ומחול, אולי גם משחיקה ארוכה של חיים בשוליים.

במרוצת הדורות הפכו התרמודיים לסמל. יש שהציעו שהשם "תרמוד" רומז ל"מורדת" – מרידה. קבוצה שמוצאה בעבדי שלמה, שנטשו את הקדושה ובחרו ללכת למקום של חולין. אחרים הדגישו דווקא את העובדה שהם מוכרי עצים, אלה שמספקים את חומר הבעירה האחרון לפני שהחשכה נופלת. שני הפירושים, גם אם שונים, מתארים תנועה אחת: אנשים שנמצאים על קו התפר – בין אור לחושך, בין קודש לחול, בין שוק הומה לרחוב ריק.

במובן הזה, התרמודיים הם לא רק הערת שוליים ארכאולוגית, אלא מראה. הם מזכירים לנו שהשאלה מתי מדליקים את האור אינה רק עניין של שעון – אלא גם של חברה. כל עוד יש "תרמודיים" בחוץ, אנשים שעדיין מסתובבים בשוק החיים, מחפשים עוד גפרור, עוד עצים, עוד סיכוי קטן להתחמם – עדיין יש למי להאיר. וחנוכה, כך נראה מתוך הסיפור העתיק הזה, נמדד לא בשעות, אלא במרחק שבין הבית הריק לבין האיש האחרון שחוזר מן השוק.