"כדור אש ענק עטף אותי": אביתר בשארי על הפציעה הקשה והמסע להחלמה

לאביתר בשארי בן ה-23 יש תמונה של לפני ואחרי הפיצוץ במסגד. בצידה הימני רואים אותו כחייל חסון וחייכן, ובצידה השמאלי הוא נראה שוכב פצוע בבית החולים. עיניו העצומות הן היחידות שמבצבצות מבעד לתחבושות שעוטפות את פניו. הוא חוזר אל האירוע ששינה את חייו ברגע אחד, ומספר בכנות על הכאב, על הכוחות שמצא בדרך ועל החלום שמלווה אותו קדימה.

"חשבתי שסיימתי את ייעודי בעולם"

הפציעה קרתה ארבעה וחצי חודשים מפרוץ המלחמה. בשארי וחבריו למחלקה, בגדוד שקד שבחטיבת גבעתי, יצאו לפעילות מבצעית בשכונת זייתון שבדרום העיר עזה. "קיבלנו דיווח על פיר שיוצא מתוך אחד משלושה מבנים והתבקשנו לאתר אותו", הוא משחזר.

"נכנסנו למבנה הראשון ולא מצאנו כלום, וממנו עברנו למבנה השני שגם הוא היה נקי. המבנה השלישי היה מסגד דו-קומתי. נכנסנו והתחלקנו: חלק מהמחלקה 'טיהר' את הקומה העליונה, והחלק הנוסף בדק את הקומה התחתונה. אני הייתי בקומה התחתונה עם מפקד המחלקה, יצחק תורג'מן".

עם הוריו, ליד מסוק החילוץ

בשארי התבקש לחפות עם הנשק לכיוון מסוים, בזמן שהקומה נסרקת. הוא נזכר בדקות האחרונות שקדמו לפציעה: "נעמדתי ליד חלון גדול וחיפיתי ממנו. תוך כדי, חשבתי לעצמי שלא כל כך חכם לעמוד שם. הרי החלון גדול ואני חשוף למדי.

"ראיתי מאחוריי עמוד בטון, והחלטתי ללכת כמה צעדים ולהיעמד מאחוריו. בהתחלה הרגשתי בטוח, אבל מהר מאוד הבנתי שגם כאן אני לא מספיק מוגן, כי מדובר בעמוד צר. עברתי פעם נוספת, הפעם צמוד לדלת עץ גדולה שמובילה לאולם המרכזי במסגד".

חיילי המחלקה מפנים את אביתר לאחר הפציעה

התחושה כי אינו בטוח המשיכה לנקר במוחו, והוא שיפר עמדה שוב. הפעם נעמד צמוד לקיר פינתי. "בדיוק אז, תורג'מן זיהה מאחוריי דלת פלדה חשודה ורצה לבדוק מה מסתתר מאחוריה. בגלל החשש שהדלת עלולה להיות ממולכדת, הוא הביא 'מסגרת פריצה' - אביזר שמפוצץ את הדלת ומאפשר להיכנס דרכה בבטחה.

"רגע לפני שהניח את מסגרת הפריצה, נשמע פיצוץ מטורף שהרעיד את כל המבנה. עפתי אחורה, ובאותם רגעים הזמן נראה לי כנצח. תוך כדי תעופה, הספקתי להרהר בכך שכנראה סיימתי את הייעוד שלי בעולם. הרגשתי שאני במין כדור אש ענק שעוטף אותי, ואני בתוכו - מקופל כמו כדור".

נשארת בהכרה?

"כנראה שאיבדתי אותה די מהר. הכול היה עניין של מאיות השנייה שנראו כמו נצח. הייתי בטוח שאני מת והרגשתי שיש מאחוריי איזה חור שחור שבולע אותי לתוכו. משם יש קטע קצר של זמן שאני לא זוכר, כי איבדתי את ההכרה.

משמאל - המבנה בו אירעה התקרית

"נס גדול"

"כשהתעוררתי הבנתי שאני עדיין במסגד, בתוך אירוע, ושנפצעתי. שמעתי צפצופים באוזניים מעוצמת הפיצוץ, וראיתי שהכול מסביב הרוס, מלא עשן ואפר שחור. הבטתי אחורה, וראיתי את תורג'מן שרוע מאחוריי. לא ידעתי מה מצבו והאם הוא חי או לא. זחלתי לכיוונו, וניערתי אותו.

"תורג'מן התעורר, הסתכל עליי, ואמר לי: 'בשארי, נפצעת!'. שמחתי שעדכן אותי, ועד היום אנחנו צוחקים על כך", בשארי אומר בחיוך נרחב. בהמשך הוא שולח לי תמונות מהפציעה שמסבירות את הסיבה לצחוק - הפציעה הייתה בהיקפים נרחבים, ובין השאר התפרסה על כל הפנים שלו. אי אפשר היה לפספס אותה.

אביתר לפני הפציעה

"לא הצלחתי להיעמד, והוא עזר לי. הסתכלתי על היד שלי וראיתי שהיא שותתת דם. העדפתי לא להסתכל על שאר חלקי הגוף. תורג'מן תמך בי, ויחד איתו דידיתי לכיוון היציאה מהמבנה. בדרך החוצה פגשנו את שאר חיילי המחלקה, והם שלחו לכיווני מבטים מבוהלים".

כאשר הגיע לפתח המבנה, ניסה בשארי ללא הצלחה להשתחל החוצה דרך חור בקיר. ברגע זה הבין, שגופו לא נשמע לו ושמצבו מורכב משחשב. "פתחו את האלונקה, שמו אותי עליה והוציאו אותי לנמ"ר הפינוי הגדודי. הוא לקח אותי לכיוון הגבול, משם פוניתי במסוק לבית החולים שיבא".

מה היה מקור הפיצוץ ממנו נפצעת?

"בקומת הכניסה, סמוך למקום בו עמדתי, היה חור גדול בקיר, שנעשה על ידי דחפור, על מנת שניכנס למבנה". הוא מסביר, שהכניסה למבנה נעשית באופן זה בגלל החשש ממלכוד הדלתות.

"המטענים היו בדיוק בחור שהדחפור עשה במבנה. היה נס גדול שהם התפוצצו רק כשאני ותורג'מן היינו שם. אם הם היו מתפוצצים קודם, כנראה שהתוצאות היו הרבה יותר קשות".

אביתר לפני הפציעה

"תודה לה' שסיימתי את הטיפול"

בשארי הגיע לשיבא כשמצבו מוגדר קשה, בעיקר בעקבות שאיפת עשן. רגע לפני שהורדם והונשם, נתנו לו הרופאים לשוחח עם הוריו. "אולי זה יישמע מצחיק, אבל רציתי לדבר רק עם אבא שלי. ידעתי שהוא יכיל את האירוע. אם אגיד לאימא שלי שנפצעתי היא תתחיל 'לאכול סרטים', ולא רציתי להדאיג אותה.

"לא הבנתי בכלל את חומרת המצב. גם כשדיברתי עם אבא שלי, ביקשתי ממנו שאימא לא  תדע. אחרי השיחה הורדמתי, וכשההורים שלי הגיעו כבר הייתי מורדם ומונשם". כעבור יומיים הרופאים העירו אותו. בגלל הכוויות החמורות הוא קיבל חומרי טשטוש חזקים. "במשך שבוע הייתי מעורפל בגלל משככי הכאבים, ובהדרגה הורידו לי אותם".

מה היו האתגרים באשפוז?

"התרופות וכל חומרי הטשטוש הקשים שקיבלתי היו בעיקר בגלל הטיפולים בבוקר. הייתי קם מידי יום לסדרה של טיפולים כואבים מאוד. רבע מהגוף היה מכוסה בכוויות, וכדי שיצמח עור חדש היה צריך לקלף ולקרוע את העור הפגוע, למרוח מעל תרופות ולחבוש מחדש.

"בזמן הטיפול הייתי צועק עד עמקי נשמתי, ויודע שאין לי יכולת לעשות כלום. הייתי אומר תודה לה' שסיימתי את הטיפול".

אתגר נוסף שבשארי מזכיר קשור לכוויות הקשות שספגו פניו. "היה לי מאוד קשה להסתכל על עצמי במראה. הייתי מסתכל ובוכה. לא האמנתי שאחזור לעצמי". בחסדי שמיים, לא נותר כיום זכר לסימני הכוויות בפנים.

אביתר וחבריו בעזה, לפני הפציעה

כמה זמן היית מאושפז בשיבא?

"אחרי שבוע כבר היה אפשר להוריד את מינון המשככים, ואחרי שבועיים עברתי לשיקום. העור התחדש במהירות לא רגילה. אחת האחיות, שהיא מעל 20 שנה במחלקה, אמרה לי: 'מקרה כמוך עדיין לא ראיתי'. הרי אפילו פצע רגיל לוקח כמה ימים עד שמחלים, אז קל וחומר כוויות עמוקות. להשתחרר תוך שבועיים לשיקום זה נס לא רגיל". בשיקום הוא שהה כחודש.

מה נתן לך את הכוח להתמודד עם הכאבים וההשלכות של הפציעה?

"הרבה מהכוח שקיבלתי הגיע מהאנשים הטובים שבאו, ביקרו, דיברו, חייכו והעניקו. בלי סוף אנשים טובים".

"מוקף בטוב"

ואיפה המקום של האמונה בסיפור הזה? היו לך שאלות לבורא עולם?

"יש שאלות שהולכות איתי עד היום. יש שאלות ששאלתי אז וקיבלתי עליהן תשובה, ויש שאלות שלא קיבלתי עליהן תשובות. הייתה תקופה בה הייתי מתפלל ומפנה אותן לקב"ה במילים שלי.

"היום, בדיעבד, אני מבין שמה שקרה לי יש בו את הצדדים הלא-טובים ואפילו צדדים קשים מאוד, אבל יש בו גם הרבה טוב. יצא לי לראות כל כך הרבה טוב במו עיניי, במינונים שאדם רגיל לא זוכה לראות".

למה כוונתך?

"במשך חודש וחצי, כל מה שסובב אותך וכל מה שעוטף אותך הוא רק טוב. נכון שיש את הקושי ואת החוויות שלך עם עצמך, אבל כל מי שסבב אותי היו רק אנשים טובים - מתנדבים שבאים לתרום מעצמם, ומעניקים לך בלי סוף אהבה. אפילו הרב ראשי של רוסיה דיבר איתי בשיחת וידיאו ושלח את החתן שלו אליי".

אחרי שיצאת מהשיקום, ערכת מסיבת הודיה מיוחדת. ספר עליה.

"כשהשתחררתי מהשיקום, ההורים שלי רצו לארגן לי מסיבת הודיה, ראיתי מה הארגון דורש מהם, ורציתי להקל עליהם, אחרי כל מה שהם עשו ועושים בשבילי במהלך ההתמודדות עם הפציעה ובשיקום. ביקשתי מהם: 'עצרו רגע. אולי אני אדבר עם כל מיני אנשים טובים שפגשתי לאורך הדרך'. בין השאר פניתי גם לחנוך דאום. לא ביקשתי ממנו כסף ולא כלום.

"הוא כתב פוסט והשאיר את מספר הטלפון שלי בסופו. זה היה מדהים. בתוך רגעים התחלתי לקבל מבול של טלפונים ואנשים שרוצים רק לתת ולבוא בהתנדבות". הוא מספר, כי בסופו של דבר מסיבת ההודיה מנתה מאות משתתפים.

מה איתך כיום?

"עם השיקום הפיזי סיימתי, וכרגע אני בתקופת שיקום שהיא יותר לנפש".

יש לך תוכניות הלאה?

"אני כותב שירים ומנגן, והשאיפה היא לעסוק במוזיקה ולהיות זמר. זה הכיוון".

יש משהו שלמדת מכל מה שעברת? מסר לסיום?

"אני תמיד אומר שעם ישראל חי וחזק. תראו איפה אנחנו היום, אחרי כל מה שעשו לנו: עזה מפורקת, ולבנון, תימן, איראן, סוריה - כל חזית שרצתה לפגוע בנו - נפגעה. אנחנו רק קמנו וגדלנו יותר. מדהים איך בכל סיטואציה שבהתחלה נראית לרעתנו, עם ישראל יוצא חזק יותר".