ממפגש משפחתי לשליחות אלוקית: פרשת וישלח בעקבות הרש"ר הירש

פרשת וישלח + הרש"ר הירש על הפרשה

פרשת וישלח היא אחת מפרשיות המפתח להבנת דמותו של עם ישראל. לא עוד "יעקב" הבורח ומתחמק, אלא "ישראל" ההולך לקראת אחיו עשו, פוגש את מלאכו, צולע – אך עומד. רש"ר הירש רואה בפרשה הזו לא רק סיפור היסטורי, אלא מפתח להבנת שליחותנו לאורך כל הדורות.

הפרשה נפתחת במעמד טעון: "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ". יש כאן שני סוגי פחד. "וירא" – פחד גופני, סכנת חיים. "ויצר לו" – צער פנימי, חשש רוחני. יעקב אינו חושש רק מפני חרבו של עשו, אלא גם מפני האפשרות שהמפגש הזה יגרום לו לוותר על שליחותו, להיסחף אחרי עולמו של עשו. זהו היסוד שמלווה את כל ההכנות למפגש: לא רק איך ניצלים – אלא איך לא מאבדים את הצורה הרוחנית שלנו תוך כדי ההצלה.

שלוש ההכנות של יעקב – דורון, תפילה ומלחמה – זוכות אצל רש"ר הירש להסבר יסודי. הדורון איננו התחנפות, אלא מסר ערכי: יעקב מראה לעשו שהוא אינו בא לקחת, אלא לתת; ברכת אברהם אינה תביעה לשלטון חומרי על אחרים, אלא נכונות לשאת עול ולשרת. התפילה איננה רק בקשת הצלה, אלא חיזוק ההכרה ש"הטובה אשר עשית עם עבדך" – כל מה שיש לי ממך הוא, ואין לי שום זכות טבעית. ההכנה למלחמה נועדה ללמד שעם ישראל אינו בונה על נס בלבד; הוא מצווה לפעול בכלים טבעיים, אך תוך ידיעה ש"הכל בידי שמים".

כאן מגיע רגע השיא – מאבק הלילה עם האיש. "האיש" איננו רק מלאך פרטי, אלא ייצוג הכוח הרוחני של עשו, השר של אומות העולם. המאבק הזה איננו "פולקלור מיסטי", אלא תמונה מרוכזת של כל ההיסטוריה: לילה ארוך שבו עם ישראל נלחם על קיומו הרוחני, בין נהרות הגלות, בין מחנות עשו. יעקב לבדו, "ויותר יעקב לבדו" – זו בדיוק דמותו של ישראל בגלות: נתון ביד אומות, מוקף מחנות זרים, ובכל זאת נאבק לשמור על זהותו.

המאבק נמשך "עד עלות השחר". השחר מסמל את גאולת ה' הנגלית בעולם. כל זמן שהלילה קיים – כל זמן שהאנושות עדיין שרויה בערפל מוסרי ורוחני – ישראל נדרש לעמידה עקשנית, לכוח להיאחז באמת, גם כשהיא חשוכה. "כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל" – פירושו: לא בריחה מהעולם, אלא עמידה מול "אנשים" (כוחות פוליטיים, חברתיים, תרבותיים) ומול "אלוקים" – במובן האמוני של התמודדות עם הנהגת ה', עם ניסיונות וקשיים, בעמידה ובנאמנות.

שינוי השם מ"יעקב" ל"ישראל" הוא שינוי ייעוד. "יעקב" קשור בעקב, בתחכום של מי שנאלץ לעקוף ולהישמר. "ישראל" הוא מי שעומד פנים אל פנים, נאבק בגלוי, ללא ערמה, בשם ה'. עם ישראל אינו עם של תחבולות, אלא עם שנועד להופיע בעולם כעם ה' – גם במחיר מאבק, גם במחיר צליעה.

והצליעה עצמה? היא סמל עמוק: מאז אותו לילה, עם ישראל נושא בחובו פציעה. אין כאן דמות של גיבור־על מושלם; יש כאן דמות של עם שתמיד יוצא ממאבקיו עם סימן, עם חולשה, עם פצע שלא נרפא לגמרי – אבל ממשיך ללכת. "ויזרח לו השמש" דווקא אחרי שהוא צולע. האור אינו בא כשהכול שלם וחלק, אלא כשהאדם ממשיך בדרכו למרות הכאב. זו דמותו של ישראל – לא עם של שלמות, אלא של נאמנות בתוך שבר.

יעקב משתחווה שבע פעמים – כביכול ביטול עצמי. אך מאחורי המחווה החיצונית הזו עומדת תודעה ברורה מי הוא מי. יעקב אינו מוכר את בכורתו, אינו מוותר על ייעודו; הוא מוותר על מאבק של שליטה חומרית. הוא מוכן לתת לעשו "יהי לך אשר לך" – לקחת את המעמד החברתי, הצבאי, הארצי – ובלבד שיישאר בידו "אשר חנני אלוקים": שליחות רוחנית, בית של תורה, מחנה ילדים רך שצריך לשמור עליו.

אמירת יעקב להיפרד מעשו ולא ללכת איתו יחד "עד אשר אבוא אל אדוני שעירה", אינה שקר, אלא הכרזה היסטורית: יום יבוא, באחרית הימים, כשמלכות ה' תתברר בעולם, אז תיפגש דרכו של יעקב עם דרכו המתוקנת של עשו. אבל בהווה, כל עוד עשו הוא עשו של חרב, אין מקום למיזוג; על ישראל לשמור על מרחק זהיר, לא להתבטל לתוך תרבות אדומית.

בסיום הפרשה, לאחר פרשת שכם הכואבת, בונה יעקב מזבח וקורא לו "א–ל אלוהי ישראל". זו חתימת האירוע, אחרי כל המאורעות – הפחד, המאבק, המפגש, הפציעה והמשבר – יעקב מכריז על ה' כ"אלוהי ישראל". כלומר: האלוקות איננה רעיון מופשט מעל ההיסטוריה, אלא נוכחות מלווה בתוך כל מסלול הקיום המורכב של עם ישראל.

מנקודת מבטו של הרש"ר הירש, פרשת וישלח מלמדת אותנו שלוש נקודות יסוד לדורות: ראשית, שאין יהודי – ואין עם ישראל – רשאי להסתפק בהישרדות גשמית; תמיד צריך לשאול "ויצר לו": מה זה עושה לנשמה, לתורה, לשליחות. שנית, ששם "ישראל" נקנה במאבק – לא בעמידה על הגדר, אלא בכניסה ללילה, להיסטוריה, תוך נאמנות לערכי אברהם. ושלישית, שהצליעה שלנו – החולשות, הקשיים, הפצעים הלא־סגורים של ההיסטוריה – אינם סימן לכישלון, אלא חלק מן ההליכה אל הזריחה: "ויזרח לו השמש", דווקא על האיש הצולע.

כך הופכת פרשת וישלח, בקריאת רש"ר הירש, ממפגש משפחתי טעון לסיפור היסוד של עם ישראל: עם שנושא שם שנקנה בדם, בדמעה ובמאבק – ועומד, פעם אחר פעם, מול עשו של כל דור, בידיעה ברורה שיש לו שליחות אלוקית שאי־אפשר להחליפה בשום הצלחה חומרית.