האבן המיועדת לבית ה': פרשת ויצא בעקבות הרש"ר הירש

יעקב יוצא מבאר שבע והולך חרנה, במסלול ההפוך מאברהם, היוצא מארצו, מחרן, והולך לארץ כנען ושם מקים את באר שבע.

עמנו נקרא "עם ישראל", על שם יעקב, ולא "עם אברהם". דווקא ההליכה של יעקב לגלות, בחזרה, היא תחילת עם ישראל, והרי יעקב הוא זה היורד מצרימה לקיים את גזרת הגלות הראשונה. ומעשה אבות סימן לבנים. עם ישראל היורד לגלות בבל היה הבסיס של עם ישראל ההיסטורי במשך הגלות הארוכה, ועל שמו נקרא עם ישראל "יהודים", בני יהודה ששבו מגלות בבל זמן קצר לארץ ישראל, ומשם נפוצו לכל העולם כולו.

שונה יציאתו של יעקב מיציאתו של אברהם. אברהם יצא כבעל בעמיו, עם אישה ובני בית, קרובים ורכוש. אך יעקב, הנסיבות גרמו לו שיצא מרצונו, מבלי לקחת עמו מאומה. את הכל השאיר לאחיו הבכור, למען ידע הלה כי בקחתו את הבכורה, לא נשא את עיניו לשום רווח חומרי. הבכורה של יעקב רוחנית היא. את כל הכבשים והעזים השאיר הוא לעשיו, אין לו צורך בהם מלבד צורך קיום זמני.

יעקב יוצא כדי לבנות בית יהודי, ולשם כך אין הוא זקוק אלא לאוצרות הטמונים באישיותו – בכך פותח סיפורו של יעקב, שכן כל האמור להלן סובב על ייסוד הבית. וזה המעשה הגדול של יעקב בבית אל. יעקב היה הראשון אשר ביטא בפיו, כי יש לבקש את ה' בבית, הוא הראשון שהגה את הרעיון הגדול: "בית אלהים", "בית ה'", המקום שבו האיש הישראלי נמצא וסביבו חי, חוגג את חגיו ומחנך את ילדיו, הוא בית ה'. בזמן שבית המקדש קיים הוא בית המקדש בירושלים, ובזמן הגלות הארוכה הוא בית הכנסת. בית הכנסת הוא הבית השני שעליו נסמך הבית היהודי, ביתו הראשון של כל אדם.

ייעודו של שם הוא "כאהלים נטיו", לבנות אהלים שבהם תשרה השכינה, כפי שראה בלעם את אהלי ישראל, "מה טובו אהליך יעקב", בקדושה ובצניעות. וזו מטרת נסיעתו של יעקב: הוא נוסע לבנות את ביתו, להקים את אהלו בקדושה, ובדרך הוא מכריז על הקמת בית אלקים. אם יתן לי ה' בגד ללבוש, ואבנה בית משלי, ביתי ייסמך על בית ה', כחלק מהקהילה היהודית.

כוחו של יעקב גדול, שהוא מייעד אבן אחת לשם העתיד. אותה אבן שהתחברה למראשותיו, היא תהיה אבן הפינה לבית ה': "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה לזכר השעה הזאת, שבה עמדתי כעני ואביון על פרשת דרכים, והשקפתי על עתידי המבורך – האבן הזאת תהיה בית אלהים, בו יהיו החיים קדושים לה', ושכינתו בהם שרויה".

הציווי "ועשו לי מקדש", מתייחס לכלל חיי האדם והאומה, "ושכנתי בתוכם" (שמות כ"ה, ח'), "והתהלכתי בתוככם" (ויקרא כ"ו, י"ב); "ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך" (דברים כ"ג, ט"ו) זה נאמר גם על מחנות הצבא! ובסופו של דבר, בכוח האבן הזאת: "והיה כל סיר בירושלם וביהודה קדש לה' צבאות" (זכריה י"ד, כ"א).

על האבן הזאת ישקיף יעקב בשעת מותו, והוא יראה בה את אבן הפינה והיסוד לישראל: הקדוש ברוך הוא "משם רעה אבן ישראל" (בראשית מ"ט, כ"ד), כרועה ישמור ויגן על האבן הזאת, ויגשים את מטרתה הסופית. אולי על האבן הזאת הוא אומר בזכריה (ג', ט'): "על אבן אחת (שומרות) שבעה עינים", עליה יגן כל השפע הרב של ההשגחה האלהית; היא "האבן הראשה" (שם ד', ז'), שתיווסד מחדש עם בניין הבית השני, היא היא "אבן השתיה", אבן היסוד והייסוד.