"בקטנה" עם ברל'ה קרומבי: "אני מתמודד עם המון פחד בחיים"

מאכל או צליל שמחזיר אותך לילדות.

"מרק עגבניות עם גבינה צהובה בחורף, כשבחוץ יורד גשם".

שלושה חפצים שהיית לוקח איתך לאי בודד.

"תפילין, טלפון וכרית. גם במילואים, כשהיינו הולכים לפשיטות בבתים, הייתי מכניס לתוך התיק כרית ושמיכה".

מה הגילטי פלז'ר שלך?

"טוסט עם גבינה צהובה".

מה עוזר לך למלא את המצבר אחרי יום קשה?

"הופעה טובה של ביני לנדאו. אם אין הופעה, אפשר פשוט לנסוע ברכב בפול ווליום עם שיר טוב של ביני ברקע. המוזיקה שלו נותנת לי הרבה כוח".

מה אנשים לא יודעים עליך?

"רוב האנשים מכירים אותי משש-שבע השנים האחרונות, בהן נכנסתי לעולם התקשורת והיזמות הפוליטית, והייתי שותף במחאת הרפורמה, ניהלתי קמפיינים פוליטיים, וכולי.

"האמת שקודם לכן, כעשר שנים מחיי בכלל התעסקתי בעולם הרוח. לימדתי רבי נחמן ושיטת ימימה, והיה לי בית לרווקים בנחלאות, עם הרבה ניגונים וסדנאות התבודדות. הרבה פעמים אנשים אומרים לי: 'כן, היה פעם ברל'ה קרומבי אחד בנחלאות, שהיה מלמד ימימה'. זה מה שנקרא 'החיים הנסתרים של ברל'ה קרומבי'".

מה הכי מפחיד אותך?

"אני מתמודד עם המון פחד בחיים. הכי מפחיד אותי לשמוע סירוב מתורמים, אך זו התמודדות יומיומית. אם אני רוצה לעשות פעילות חברית ויזמות פוליטית, אני מוכרח לגייס לשם כך כסף. זאת עבודה עצמית מאוד קשה - להתקשר לתורמים ולנצח את הפחד מקבלת דחייה".

מתי בכית בפעם האחרונה?

"הפעם האחרונה בה ממש בכיתי הייתה כחודש אחרי השבעה באוקטובר. הייתי במילואים וחזרתי הביתה לשבת. בליל שבת, כשהגעתי לבית הכנסת הוא היה ריק למדי, כי רבים היו במילואים. מימיני ראיתי את המקום הפנוי של רס"ן דוד מאיר הי"ד, שהיה לוחם בסיירת מטכ"ל ונפל בשמחת תורה. התפללנו יחד במשך שמונה שנים.

"הבכי הגיע בלכה דודי, במילים 'מקדש מלך עיר מלוכה, קומי צאי מתוך ההפכה, רב לך שבת בעמק הבכא, והוא יחמול עלייך חמלה'. שמעתי את הקריאה הזאת לירושלים: 'קומי צאי מתוך ההפכה'.

"באופן כללי, אני בוכה בעיקר מהתרגשות. אני מסוגל לבכות מהשיר 'ירושלים של זהב'. השיר מחבר אותי לחלום של אלפיים שנות גלות וכיסופים לציון, ומעורר בי דמעות".

משהו שהיית רוצה לשפר בעצמך.

"וואו, במה נתחיל? במשך שנים חשבתי שאם ייתנו לי דבר אחד לשנות בעצמי, אני אשנה את ההתמודדות עם הפחד. היום אני חושב, שהדבר שהכי הייתי רוצה ללמוד הוא לעבור הלאה ולא להיתקע על דברים".

הרגע הכי כן שהיה לך בדיבור עם בורא עולם.

"קודם כל, הרבה שנים ממש השתדלתי להתבודד בכל יום. לצערי הרב, בשנים האחרונות הדבר פחות יוצא, אבל אני פריק גדול של התבודדות. כמובן, התפילות הכי גדולות שלי הן התפילות על הילדים.

"בהתבודדות, לפעמים אתה מבקש על משהו, אך אתה יודע שלאמיתו של דבר הוא בידיים שלך. בסתר ליבך אתה יודע שאם רק תתאמץ - תוכל לעשות זאת. אז למה אתה מבקש? כי אתה רוצה שיעשו בשבילך את העבודה.

"יש מין רגע כזה בהתבודדות, בו אתה אומר לעצמך: אל תבקש שהדבר יקרה. הקב"ה כבר נתן לך את היכולת להוציא אותו מן הכוח אל הפועל. בחייך, פשוט תעשה זאת. תהיה כן עם עצמך, תדע שאתה צריך להתאמץ על זה, בלי לצפות לנס ולשבת בחיבוק ידיים. אם אתה באמת רוצה - תעשה את זה".

על איזה חלום עוד לא ויתרת?

"לעשות תואר ראשון ושני בהיסטוריה, ואולי אפילו להמשיך לדוקטורט. אבא שלי עשה את הדוקטורט שלו כמעט בגיל 60, כך שהוא נותן לי תקווה".

התכונה שאתה מעריך באנשים.

"משמעת עצמית - יותר מהכול. אני חושב שהיא המפתח להצלחה, יותר מכישורים, יכולות, כריזמה ומהרבה תכונות מאוד משמעותיות. פשוט לקום בבוקר ולעשות את מה שצריך.

"הרבה שנים הייתי הולך לשיעורים של הרב יאיר כלב. הוא תמיד היה חוזר ואומר: 'מה זה אמיתת כל דבר ודבר - אמיתת הזוגיות, אמיתת הורות? שגם כשבא לי וגם כשלא בא לי, אני עושה באותו יושר'. אם אני עושה כשבא לי ולא בא לי, באותו יושר, אני אצליח בחיים".

עם איזה אדם, שכבר לא איתנו, היית רוצה לשבת לשיחה?

"הפספוס אולי הכי גדול שלי הוא שלא זכיתי לפגוש את הרבי מליובאוויטש. אם הייתי מקבל את הזכות לפגוש מישהו שכבר הסתלק לעולם הדין, הייתי מבקש רק לפגוש את הרבי לרגע אחד, לקבל את הברכה שלו ולהתייעץ איתו".

מה היית רוצה שיישאר ממך כאן בעולם אחרי 120?

"קודם כל, הילדים והמשפחה - הם כמובן מעל הכול. דבר שני, יש לי כמה ספרים שאני באמצע לכתוב, ואני מאוד מקווה לסיים אותם בקרוב. אם יש משהו שאני חושב שבאמת הייתי רוצה להשאיר לעולם, זה את הספרים שלי".