"מגיעות אליי בנות עם סיפורי זוועה. קודם כל צריך לדאוג לבריאות הנפש והגוף שלהן"

כשיעל הורוביץ הגיעה לגיל 49, היא החליטה שהיא רוצה לעשות משהו משמעותי. עשרת ילדיה בגרו, ואחרי שנים של התמסרות לבית, היא פנתה להקמת פרויקט החסד 'שירת הלב' - דירות לנערות בסיכון ללא משפחה תומכת.

אחת הדירות בפרויקט החסד 'שירת הלב'

"למדתי לדאוג לעצמי"

היא נולדה במשפחה קיבוצניקית חילונית, הבכורה מבין ארבעה ילדים. שנות ילדותה עברו עליה בבית הילדים בקיבוץ הקטן שעל גבול הצפון, ואת הוריה פגשה למספר שעות קצובות מדי יום.

"חיפשתי חום ואהבה של הורים, ובדיעבד הם היו חסרים לי מאוד", היא אומרת. "אבל באותו זמן היה לי בסדר, לא הכרתי משהו אחר. למדתי להסתדר, לדעת לדאוג לעצמי ולשרוד את החיים. כילדה את מבינה שאם את לא תעזרי לעצמך, אף אחד לא יעזור לך".

לאחר 12 שנות לימוד, שנת התנדבות בקיבוץ ושירות צבאי בחיל האוויר, הורוביץ יצאה לטיול בחו"ל. "נקודת החיפוש הייתה מאוד חזקה אצלי. מאז שהייתי ילדה קטנה, כבר בגיל ארבע-חמש, חיפשתי את משמעות החיים", היא מעידה על עצמה. "למה אני פה? מה אנחנו עושים? מה פשר החיים האלו?

"גרנו בגבול הצפון, חווינו מלחמות, חדירת מחבלים לקיבוץ ומוות של שכן מטיל. היינו קיבוץ קטן, בו כולם הכירו את כולם, והכרנו אותו. אלו היו חיים בצל הפחד. גם האנשים סביבי היו מאוד עצובים. אמנם כלפי חוץ הם נראו שמחים, אך אני ראיתי אותם בחדרי חדרים.

"כל אלו הובילו אותי לחיפוש. לא חשבתי בכלל בכיוון של היהדות, פשוט חיפשתי". היא מתארת כי נרתעה מלבדוק לעמוק את עניין היהדות, בעקבות התנגדות חזקה מצד הוריה לנושא. החיפוש וחוסר המשמעות ליוו אותה גם כששבה מחו"ל. "שאלתי את עצמי מה אני עושה עכשיו עם החיים שלי, ובשביל מה ללכת ללמוד. לא הרגשתי שהלימודים יתנו לי משהו".

יעל הורוביץ

"התפללתי שיציעו לנו לאכול"

"לא רציתי בכלל להתחתן ולהוליד ילדים", הורוביץ מוסיפה. "חשבתי לעצמי שהרי יום אחד הם ימותו, אז למה להעביר אותם בכל המסלול המצער שקורה פה בעולם? אלו היו המחשבות, ולא מצאתי את עצמי". היא הצטרפה לחווה חקלאית בדרום הארץ, סמוך לאילת, ושם חל המפנה, כאשר פגשה את מי שלימים יהיה בעלה.

"הוא עבד שם בחווה. במקור, בעלי בא ממשפחה חילונית מאזור הכרמל, ובתקופה ההיא הוא כבר היה בתהליכי תשובה". דרכו התוודעה הורוביץ לראשונה לספרי קודש ולעולם הרוחני. "החשיפה הייתה בצורה מאוד מעניינת. פתאום קיבלתי תשובות, והתחיל להיות לי איזה שקט פנימי". בני הזוג נישאו זה לזו.

ההתקרבות של הורוביץ לשמירת תורה ומצוות הייתה הדרגתית. היא מציינת כי בעלה, מצידו, לא ביקש ממנה דבר. "הוא שמר שבת ואני רציתי להיות בחברתו. הוא לא אמר לי 'תעשי ככה וככה'. הדברים שפגשתי האירו לי מאוד, וכל כך רציתי ללכת בדרך הזאת".

את חייהם המשותפים הם החלו "ממש בלי כלום, בלי שקל", היא נזכרת. "תקופה ארוכה היינו נודדים מבית לבית, כמו הומלסים. היו ימים שלא היה לי מה לאכול והייתי רעבה מאוד, וימים שהלכתי לשדה לחפש אוכל. כשהיינו מגיעים לביקור אצל חברים של בעלי, התפללתי בתוך ליבי שמישהו יציע לנו לאכול".

למרות זאת, התקופה לא נחרטה בה לרעה. "היה ממש לא קל, אבל בלב היינו שמחים. זאת הייתה התקופה שגיליתי את היהדות, ובעלי ואני מצאנו אחד את השני. הכול ביחד היה אושר גדול".

חבר של בעלה, שהזמין אותם לסעודת שבת בירושלים, גרם להורוביץ להבין שמקומם בעיר הקודש. "זאת הייתה תקופה בה הייתי באורות. ראיתי את ירושלים, חשתי את הקדושה שאופפת אותה, את הרחובות, את השוק. אי אפשר להסביר אותה במילים. החלטתי שמפה אני לא זזה. מצאנו בית בשכונת מקור ברוך ועברנו לירושלים". בני הזוג הצטרפו לקהילת חוזרים בתשובה, והיו חברים בה שנים רבות עד למשבר אליו נקלעה הקהילה.

סמטה בשכונת נחלאות, אילוסטרציה

הפשטות והדלות, איתן פתחו את חייהם המשותפים, ליוו אותם גם בשנים הבאות והמשיכו עם בואם לעולם של ילדיהם. "כשאתה חוזר בתשובה, אתה רוצה להתנקות. לכן יש חוזרים בתשובה שנורא מקצינים. לפעמים הם מחמירים במקומות שחרדים שלא יחמירו. אתה רוצה להיות הכי טוב ביהדות, לקבל ציון 100. להיות שומר השבת המושלם, לומד התורה המושלם. אתה רוצה להיות הכי טוב בכל דבר", היא מספרת על חייהם בשנים הראשונות לתשובה.

"חיינו מהיד לפה, אולם מצד שני בתוך העולם החרדי דואגים אחד לשני. יש גמ"חים לבגדים ולירקות. אמנם היו ימים שהיינו ממש מצמצמים על הכסף וימים שלא היה לנו אוכל בבית, אבל לעומתם היו תקופות טובות יותר בהן יותר הסתדרנו".

אילוסטרציה

"הן ביקשו שאפתח מקום משלי"

במקביל ללידת הילדים, הורוביץ עבדה בעבודות מזדמנות, ויחד עם השגרה הברוכה פתחה את דלת ביתה עבור בנות שזקוקות לכך. "כל השנים בהן גידלתי ילדים, הבית שלי היה תמיד עמוס באורחים. עם כל עשרת הילדים שבבית, היה חדר בו אירחנו בנות - חוזרות בתשובה, וכל מיני בנות שהגיעו לירושלים ולא מצאו את עצמן. בדרך כלל זאת הייתה תחנה זמנית, אם כי היו בנות שנשארו לשלושה חודשים, תשעה חודשים ושנה".

כשהגיעה הורוביץ בואכה גיל 50, וילדיה בגרו קמעה, היא החליטה לפנות ליוזמה חדשה. "באותה תקופה סיימתי להיות אם בית במדרשה, והבנות אמרו לי 'תפתחי מקום משלך'. בעברי, הקמתי ארגון לבנות נושרות בשכונה. הנושא מאוד דיבר אליי מכל מיני כיוונים".

הורוביץ לא חשבה פעמיים וקפצה למים. היא שכרה דירה קטנה, אותה ייעדה לבנות מעל גיל 18 שאינן יכולות לגור בבית הוריהן מסיבות מורכבות. "הן מסתובבות ואין להן איפה להיות. לפעמים ההורים חסרי אונים, לפעמים הבנות חסרות אונים, ולפעמים כל הגורמים חסרי אונים. אני מדברת איתך על לפני עשר שנים. ראיתי שהחברה לא יודעת איך להתנהל מול הבנות האלו ומה לעשות איתן".

אילוסטרציה

היא מספרת שחלק מהבנות נשלחו למדרשות לחוזרות בתשובה, אך זו לא הייתה הכתובת המתאימה להן במצבן. חלקן הסתובבו ברחוב והגיעו שם למקומות נמוכים מאוד.

"אם הן עזבו את הבית, הדבר בדרך כלל ישב על כל מיני סוגיות רגשיות, וחוויות של אלימות ופגיעות. להכניס אותן למקום של חוזרות בתשובה לא יטפל בבעיה עצמה, שהיא בנפש".

מי הבנות הראשונות שמגיעותאלייך?

"שלוש הבנות הראשונות הגיעו ממקום שנסגר. הן כבר היו כבר חוץ לבית, ופתאום נשארו בלי מקום להיות בו. אחריהן הגיעה עוד מישהי שהייתה באיזו מדרשה וזרקו אותה משם, כי היא לא הייתה מגיעה לשיעורי התורה, והיו לה עוד כל מיני עניינים.

"נתתי להן דירה, והן התגוררו בה עם ליווי שלי. פעם בשבוע הן היו צריכות להגיע למרכז ירושלים, לפעילות חברתית. בעיקר נתתי להן אוזן קשבת, שעבורן זה היה הכי חשוב. כל אחת הייתה יכולה לספר לי על כל מה שהיא מתמודדת איתו".

בשיחה עם אחת הבנות

מהיכן התקציב למימון הדירות?

"בחלק מהסכום ביקשתי מהבנות להשתתף, זאת בקשה מקובלת במדרשות. את היתר אמרתי לעצמי שאשיג מתרומות. לא התחייבתי לדאוג עבורן למחיה מלאה, אלא רק שאעזור להן במידת האפשר.

"בהדרגה הגיעו עוד ועוד בנות. הן התחברו לגישה שלי וליכולת ההכלה, וכל הזמן פנו אליי. הוספנו דירה, ועוד אחת ועוד אחת. מספר הדירות הלך וגדל".

על מנת לממן את היקף הדירות המתרחב, הורוביץ תכננה קמפיין התרמה שהיה צפוי לרוץ ברשתות החברתיות. רגע לפני יציאת הקמפיין לאוויר העולם, פרצה מגפת הקורונה. למרות זאת, הורוביץ החליטה לא לוותר על הקמפיין המתוכנן. "התזמון יצא לטובתנו", היא יכולה לומר היום. "אנשים היו בבית, והנושא שלנו מאוד דיבר".

היא מציינת כי עד היום האתגר המרכזי הוא האתגר הכלכלי. "95 אחוזים מהפרויקט הם על בסיס תרומות. אם היה לי יותר, הייתי עושה יותר. יש לי היום שש דירות, וכן מרכז חברתי תעסוקתי שהקמתי".

בשיחה עם אחת הבנות

את חושבת שחוויית הבדידות, שהייתה בילדותך, השפיעה עלייך בהקמת הפרויקט?

"כן, אך זו קצת חוכמת הבדיעבד. כשאני התחלתי, אז לא חשבתי שאני עושה את זה בעקבות משהו. הצד האימהי שבי הוא מאוד חזק. כאימא, היה לי רצון חזק להעניק ולתת חום ואהבה לילדים שלי.

"אז כן, היה לי קשה לראות בנות שלכאורה אין להן הורים, או שאיזושהי סיבה האפילה על הקשר עם ההורים. גם עם ההורים שלי היה גורם שהעכיר את היחסים", היא משתפת ורומזת לקושי של הוריה לקבל את חזרתה בתשובה. במילים ספורות ניתן להבין ממנה כי חתונתה, שהתקיימה בהיותה כבת 22, הייתה ללא תמיכה מצד הוריה.

חדר בדירה

"לדאוג לנפש"

בערוצי התקשורת הכללית, יש שמינפו את הפרויקט של הורוביץ והציגו אותה כמי שמסייעת לצעירות חוזרות בשאלה. הורוביץ מדגישה שהמציאות איננה כך. "הם קראו לזה: החוזרת בתשובה שעוזרת לחוזרות בשאלה.

"בעיני המתבונן אני באמת לא מדברת איתן על ענייני שמירת תורה ומצוות. אבל זה משום שאני חושבת שדבר ראשון, לפני הכול, צריך לדאוג לנפש של הבת.

"פונות אליי בנות עם סיפורים מאוד קשים", היא מוסיפה. "סיפורי זוועה. אני מאמינה, שקודם כל צריך לדאוג לבריאות הנפש והגוף שלהן. אחר כך זו הבחירה הדתית, ואני לא חושבת שהתפקיד שלנו להתעסק בה. הקב"ה כבר ידע להאיר לה את המקום הזה.

"בנוסף, אני מאמינה שאם אהיה דוגמה טובה, אז אולי הבת תקבל דרכי חוויה מתקנת. לכל אדם יש כבוד אלוקי, וכשפוגעים בו - פוגעים בכבוד האלוקי שלו. הדבר הראשון שאני עושה הוא להחזיר להן את הכבוד שלהן. אני לא מתייחסת אליהן ממקום תעשייתי. הדירות שלי הן מאוד מרווחות, למשל".

אחד התנאים הבסיסיים למגורים ב'שירת הלב' הוא שיתוף פעולה. הבנות מתקבלות בהתחלה ללא תנאים, אך לאחר התקופה הראשונית נדרש מהן להוכיח רצינות. "אני לוקחת אותן לתקופה של שנתיים, ואני מצפה שבמהלך התקופה הבת תעשה תהליך התפתחותי מצידה.

יעל בשיחה עם אחת הבנות שהייתה בעברה דיירת בפרויקט

"קודם כל, בריפוי שלה, עד כמה שאפשר", היא מסבירה. "אמנם מדובר בתהליך שיכול לקחת כמה שנים, אבל ניתן להרגיש אם היא בתהליך ריפוי של הנפש. שנית, אני רוצה לראות שהיא מתקדמת תעסוקתית - ביכולת להחזיק עבודה, בשימוש נכון עם כסף או ביכולת להשתלב במקום לימודים. להתפתח בכל צורה שהיא.

"יש בנות שיש להן איזה סוג של הכחשה למצבן", היא אומרת. "אם היא תישאר באותו מקום, באותה סיטואציה, וכעבור שנתיים תעזוב באותו מצב, מה יצא? אני רוצה שאחרי שנתיים היא תצא עם יכולת להחזיק את עצמה ולנהל את עצמה. כמובן שזה בונוס אם היא זוכה להתחתן, אולם לא כולן בשלות לכך בשלב הזה".

לדברי הורוביץ, מספר שנות השהות בדירה מוגבל בכוונה תחילה. "אני רוצה שהבנות ידעו שיש גבול, שהן פה לזמן מוגבל ושבסוף הן יצטרכו לצאת. יש לכן פה חממה, אך בסוף תצטרכו לצאת מהחממה הזאת, אז תעשו כל מה שאפשר בשביל להתקדם".

לסיום, להורוביץ יש מסר חשוב להורים בכלל, ובפרט להורים לנוער מתמודד. היא בוררת מילים ומקווה שכוונתה תובן כראוי: "ילדתי עשרה ילדים, וכל אחד מהם שונה מהשני, למרות שהם גדלו אצל אותם הורים. לכל נער ונערה יש תכונות אחרות, ואנחנו מחויבים ל'חנוך לנער על פי דרכו'.

"בסופו של דבר, עלינו לדעת שלכל אחד יש את המסלול שלו. אני מאמינה שכהורים עלינו להוות דוגמה טובה, להיות פחות שיפוטיים ויותר עם עין טובה, ובעיקר לתת ולהאמין בהם, בבחירה שלהם ובדרך שלהם".