לא מה שחשבתם: 7 סיבות למה ענווה היא המפתח לכל דבר טוב בחיים

הענווה היא מידה עמוקה ועדינה שעל האדם לקנות בנפשו. היא מתחילה בהכרה אמיתית במקומו של האדם בעולם, ומתפתחת ליכולת לראות את הזולת ואת הקב"ה בלב נקי מרעשי האגו. רבי חיים ויטאל בספרו "שערי קדושה" מצטט פסוקים ומדרשי חז"ל שמלמדים אותנו שבעולם הרוחני יש לענווה כוח עצום.

רבי חיים ויטאל פותח את דבריו במילים: "אמנם הענווה והשפלות, אין מידה גדולה ממנה", ומציין 7 הוכחות מהמקורות לחשיבותה של מידת הענווה:

1. משה רבנו, גדול הנביאים ומוסר התורה, לא זכה לשבח על חוכמתו, מנהיגותו או גבורתו. התורה בוחרת להדגיש את ענוותנותו: "משה רבנו, רבן של כל הנביאים בתורה ובמצוות ויראת חטא - לא נשתבח אלא בענווה, שנאמר (במדבר י"ב ג'): 'והאיש משה ענו מאוד'", כותב רבי חיים ויטאל.

2. הקב"ה, שהוא "מרום וקדוש", קרוב דווקא לאנשים הענווים, השפלים והלב שבור. אליהם הוא יורד לשכון, כי לב נשבר וענווה אמיתית יוצרים מקום לשכינה יותר מכל גדולה חיצונית. כה דבריו: "צא ולמד מן הקב"ה שהניח שמי מרום ויורד לשכון אצל השפלים שנאמר (ישעיה נ"ז ט"ו): 'מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח', וכתיב (תהלים ל"ד כ'): 'קרוב ה' לנשברי לב', וכתיב (תהלים ט"ו א'): 'מי יגור באהליך ... נבזה בעיניו נמאס'".

3. למרות שיראת ה' היא חכמה ואוצר גדול, חז"ל מלמדים שהיא נולדת מהענווה: רק מי שמנמיך את עצמו ומכיר במוגבלותו יכול להגיע ליראה אמיתית ולהרגשה של נוכחות ה'. כה דבריו: "ואף על פי שהיראה כתיב בה (איוב כ"ח כ"ח): 'הן יראת ה' היא חכמה', וכתיב (ישעיה ל"ג ו'): 'יראת ה' היא אוצרו', אמרו רבותינו ז"ל (ירושלמי שבת פ"א ה"ג) כי היא עקב אל הענוה, כמו שכתוב (משלי כ"ב ד'): 'עקב ענווה יראת ה'''.

4. מי שמחזיק בלב נשבר ועניו - נחשב כאילו הקריב את כל הקרבנות לפני ה'. כי ענווה אמיתית היא ההקרבה הפנימית והטהורה ביותר, שאינה זקוקה למעשה חיצוני כדי להתקבל. כה דבריו: "מי שדעתו שפלה עליו כאילו הקריב כל הקרבנות, שנאמר (תהלים נ"א י"ט): 'זבחי אלהים רוח נשברה'".

5. אדם עניו זוכה לכך ש"אין תפילתו נמאסת".

6. תפילתו של אדם נשמעת באמת רק כשהוא ניגש אליה בענווה עמוקה, כ“בשר” - בלי גאווה ובלי התנשאות. כה דבריו: "אין תפילתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים עצמו כבשר (סוטה דף ה' ע"א) שנאמר (ישעיה ס"ו כ"ג): 'והיה מדי חודש בחדשו וגו' יבא כל בשר להשתחוות', וכתיב (ישעיה ס"ו ב'): 'ואל זה אביט אל עני ונכה רוח'".

7. מי שמאמץ ענווה אמיתית יוצר בלבו מקום לשכינה, ולכן זוכה לקרבת ה'. כמו אצל משה רבנו - דווקא ענוותנותו היא שאפשרה לו להיכנס ל“ערפל” ולפגוש את נוכחות ה' מקרוב. כך כותב רבי חיים ויטאל: "כל מי שהוא ענו גורם להשרות שכינה על האדם בארץ, שנאמר (שמות כ' י"ח): 'ומשה ניגש אל הערפל, מי - גרם לו זה? ענוותנותו, שנאמר (במדבר י"ב י"ג): 'והאיש משה ענו מאוד'".

בסופו של דבר, הענווה איננה חולשה - היא עוצמה שקטה, המחברת את האדם לעצמו, לאחרים ולבורא עולם. הענווה איננה רעיון גבוה השמור לצדיקים - היא בחירה יומיומית, שקטה, שאדם עושה מול עצמו ומול הזולת. היא מתגלה ברגעים הקטנים: בוויתור שלא עושים ממנו עניין, במילה הטובה שנאמרת גם כשהלב עייף, בהקשבה שמאפשרת לאחר להרגיש שהוא קיים. משה רבנו לימד אותנו שגדלות אמיתית לא נבנית מכוח, אלא מלב שמסכים להיות כלי. וכשאדם מנמיך את עצמו מעט, הוא מגלה שהשכינה מתקרבת הרבה. כך הופכת הענווה לא רק למידה טובה - אלא למפתח לחיים מלאים, רגועים ומחוברים יותר, לעצמנו ולאנשים שסביבנו.