לא רק קבורה: 3 חסדים אדירים שאפשר לעשות עם מי שכבר איננו

איך אפשר לעשות חסד עם אדם שכבר איננו? אחד הרגעים שבהם הלב שלנו נבחן הוא ברגעי הפרידה. "חסד של אמת" נקרא החסד שאיננו מבקשים עליו שכר, והחפץ חיים מגלה לנו עד כמה הוא עמוק, נדיר ונוגע. מהקבורה המכובדת, דרך ההספד שמעניק משמעות לחייו של הנפטר, ועד לניחום אבלים שמרפא לב שבור - שלושת המעשים האלה הינם מצוות הנכללות בחיוב גמילות חסדים. הם גשרים של אהבה, של ערבות הדדית, של אנושיות טהורה.

החפץ חיים בספרו "אהבת חסד" מזמין אותנו להתבונן מחדש בכבוד האחרון שאנו מעניקים לבני אדם, ולגלות כיצד דווקא ברגעי הסיום מתגלה גודל הלב שלנו. כה דבריו: "הנה עניין קבורת מתים, מלבד שהיא מצוות עשה דאורייתא, כמו שנאמר (דברים כ"א כ"ג): 'כי קבור תקברנו', גם הוא בכלל גמילות חסדים ויפה ממנה. ונקראת חסד של אמת, שאינו מצפה לתשלום גמול ממנו".

עוד ממשיך החפץ חיים ומבאר כי כל הטיפול בהלוויה וצרכי המת הינם בכלל גמילות חסד: "וכן הוצאתו לקבורה ונשיאת מיטתו והלווייתו והספדו ושאר צרכי המת - כלם בכלל גמילות חסדים למתים הן, ומפורש עניינן בתורה בפרשת חיי שרה ובפרשת ויחי".

החפץ חיים מוכיח את חשיבות עניין הקבורה: "וראה את גדל העניין שיש בזה, שאמרו חז''ל (מועד קטן כ"ז): 'מת בעיר - כל בני העיר אסורין במלאכה'. אף שיש לו קרובים, ועיקר חיוב הקבורה מוטל על הקרובים, מכל מקום מצווה על כל בני העיר להשתדל בזה. ולפיכך אסרום במלאכה, כדי שישתדלו כל בני העיר להכין כל צרכי הקבורה".

על הזהירות מפני הלנות המת כותב החפץ חיים: "גם יש לחברה קדישא תמיד להיות זריזים בדבר, שלא יבוא לבסוף לידי הלנת המת, כי הוא צער גדול למת, כמו שכתוב בזוהר הקדוש; ובפרט שיש על זה לאו בתורה, אם מלין אותו בחנם; אם לא בדבר שעל פי דין מתר להלין אותו עבור זה, כמבאר הכל בשולחן ערוך (סימן שנ"ז סעיף א'). וכבר ראינו פעמים רבות, שמפני איזה סיבה קלה ונקלה, או מפני עצלות השמשים, בא לידי הלנת המת, ויש להיזהר בזה מאד".

הספד על המת הינו גם בכלל מצוות גמילות חסדים. כה דברי החפץ חיים: "ועתה נדבר אודות הספד על המת, שזה הוא גם כן בכלל חסד עם המתים, דכבוד המתים הוא. מצווה גדולה להספיד על המת כראוי, ומצוותו שירים קולו עליו לומר דברים המשברים את הלב כדי לעורר בכי, כי מצווה לבכות ולהצטער על אדם כשר שמת. וכבר אמרו חז''ל (שבת ק"ה): 'כל הבוכה על אדם כשר שמת - מוחלין לו על כל עונותיו'. עוד אמרו (שם): 'כל המוריד דמעות על אדם כשר שמת, הקב''ה סופרן ומניחן בבית גנזיו'. ועניינו, כי כל זה הוא מורה על הבוכה שהוא אדם כשר, ומתאונן על שנחסר עבודת ה' מן העולם, לכך חשוב בעיני השם יתברך כל דמע ודמע. והמתעצל בהספדו של חכם, יש לו עונש חס ושלום, כמו שאמרו חז''ל (שם), שאינו מאריך ימים, וראוי לקברו בחייו; על כן יש להיזהר בזה מאד".

גם מצוות ניחום אבלים הינה גמילות חסדים: "ועתה נדבר אודות ניחום אבלים, שכל זה הוא בכלל חסד, כמו שכתב הרמב''ם שניחום אבלים הוא גמילות חסדים. גם מרמז עיקרו בתורה, במה שכתוב (דברים י"ג ה'): 'אחרי ה' אלוקיכם תלכו', וכמו שאמרו חז''ל בסוטה י"ד", לשון החפץ חיים.

"גם מצאנו זו המידה כמה פעמים בתורה ובנביאים אצל יעקב ואצל דוד וכיוצא בהם. גם הוא נכנס בכלל (ויקרא י"ח י"ט): 'ואהבת לרעך כמוך', היינו כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, בין שיסייעו אותם לך בענייניך בכל מה שאתה צריך, או כשאתה בדאגה וברב צער, שיפיגו אותך מדאגתך, כן תעשה אותם גם אתה לאחיך. על כן יש להיזהר בזה, אם אירע איזה אבל רחמנא ליצלן".

על חשיבות ניחום אבלים אצל חולים כותב החפץ חיים: "ובעוונותינו הרבים הרבה מקלין במצווה זו; ובפרט כשארע אצל עניים, מצוי הוא שאין איש פותח דלתו. ובאמת נהפוך הוא, שאבלותו וצערו של עני הוא יותר מהעשיר, שאין לו בדבר אחר לשמח כי אם בבניו, כדאיתא סברא זו בגמרא (מועד קטן כ"ד: לענין הספד, עין שם). והתבוננתי שסבת הדבר, מפני שהעני אין לו רעים ואהובים בעולם הזה, וכמו שאמר הכתוב (משלי י"ט ד'): 'הון יסיף רעים רבים ודל מרעהו יפרד'. אבל באמת רק מרעהו יפרד, ואצל השם יתברך הוא קרוב יותר מאחרים. וכמו שכתוב (תהילים ל"ד י"ט): 'קרוב ה' לנשברי לב וגו''. על כן, מה גדול שכר המנחם אותם ומדבר על ליבם.

"והנה יסוד ענין ניחום אבלים הוא כדי לנחמו מצערו. והמנהג הוא אצל העולם, שאומרים: 'המקום ינחם וכו''. ואם שבזה יוצא מצוות ניחום אבלים, מכל מקום יותר טוב אם יכול לדבר על לבו ולהפיגו מצערו באיזה דיבורים, שזהו עקר הניחום", מסיים החפץ חיים את דבריו.

החפץ חיים מדגיש כי רבים נוטים להקל במצוות ניחום אבלים, ובמיוחד כאשר מדובר בעניים – שאצלם הצער גדול עוד יותר, משום שאין להם הרבה תחומי נחמה בחייהם מלבד ילדיהם. הוא מסביר שהסיבה להזנחה זו היא שהעני חסר חברים ומכרים שיקיפו אותו בשעת צרה, כמאמר הכתוב: "הון יסיף רעים רבים, ודל מרעהו ייפרד". אך דווקא משום כך הוא קרוב יותר אל ה’, כפי שנאמר: "קרוב ה' לנשברי לב". לכן, שכרו של מי שבא לנחם עני – גדול במיוחד.

לדבריו, עיקר המצווה הוא לא רק לומר את הנוסח המקובל "המקום ינחם...", אלא לנסות באמת לדבר על ליבו של האבל, להפיג את צערו ולעודד אותו. זהו לב המצווה, וזהו ה"ניחום" האמיתי שאליו התורה וחז"ל מכוונים.