שווה סיפור: הרב זמיר כהן יכול לקבל אותי?

גיל עזב את הארץ מיד אחרי הצבא, מלא מרירות ואכזבה. "מדינה שלא מכבדת את אזרחיה", אמר לעצמו. הוא בא מבית חילוני, ולדעתו הדתיים השתלטו על המדינה. הדת? מוצר מדף שהתיישן, כך חשב אז.

באמריקה הגדולה הוא מצא את עצמו. העסק שהקים הניב תשואות יפות, הוא פגש אישה יהודיה אמריקאית כלבבו, הקים בית. הכל נראה ורוד וזוהר. משנה לשנה העסק התרומם, והעתיד נראה יפה מתמיד. השנים חלפו. הבן היחיד שלו, תומס, גדל והפך לבוגר. אט אט הוא נכנס לעסק של אביו, וההגה נראה מוחזק היטב.

ואז הגיע ג'ונתן, אחד החברים של גיל, כולו נלהב מכנס שהיה בניו יורק. בידו היו מספר דיסקים. "אתה חייב לשמוע אותם", אמר. גיל פתח עיניים גדולות. על כל הדיסקים מתנוססת דמות רבנית – הרב זמיר כהן. כל הסטריאוטיפים הישנים קפצו לו לפנים. "אני לא מאמין לך ששמעת את זה," אמר גיל, המום.

"למה? שמעתי וממש נהניתי, חשבתי שגם אתה תאהב את זה, אז הבאתי לך", ענה ג'ונתן בעלבון. "זה של הדתיים!", גיל צעק. חוסר אונים השתלט עליו, התמימות האמריקאית של ג'ונתן, שלא מכיר את הפוליטיקה הישראלית, הוציאה אותו מדעתו. "כמה כסף הם גנבו ממך?", שאל בברוטאליות.

"דווקא לא לקחו כסף, נתנו בחינם", ענה ג'ונתן בפשטות. גיל הרגיש שהוא מאבד את זה. "טוב, תביא", אמר, ולקח. העיקר שג'ונתן לא יסתכל עליו ככה.

כמה ימים אחר כך יצא גיל לנסיעה עסקית, כמעט שלוש שעות נסיעה. הוא העביר את כל התחנות ברדיו, והשעמום השתלט עליו. הוא החליט לנסות את הרב זמיר כהן, כולו דרוך, מתכונן לעקיצה שבא תבוא.

אבל זה לא קרה.

מהרגע שקולו של הרב זמיר נשפך לחלל הרכב, משהו בו נרפה לאט לאט. כל מילה הדהימה אותו. הוא הרגיש שהוא מתחבר. לאחר שעה וחצי של שיעור, הוא הבין שיש כאן משהו אחר. בעיקר הוא הבין שהחיים שלו עומדים לשנות כיוון.

הוא התקשר לג'ונתן, ביקש שישיג לו עוד. ג'ונתן, חבר נאמן, הביא לו למחרת ארבעה דיסקים נוספים. הוא שמע אותם בלופ, לא מסוגל לעצור. ידע שזאת התשובה.

גיל הביא את השיעורים לאשתו, תרגם לה את הכל בשקיקה. היה חייב שתאמר "כן". והיא היתה שם איתו, בכל לב. ההתקרבות שהתחילה בלב הפכה לתהליך הדרגתי של התקרבות מעשית ממש. הם התייעצו עם דמויות רבניות, בעיקר של הידברות, והתחברו בלב ובנפש.

האתגר האמיתי הגיע דווקא מכיוון הבן, תומס. התהליך הזה לא נראה לו כלל. ככל שגיל הרגיש שהוא חוזר הביתה, מרגיש שלימות ומשמעות – כך היה הפער מול תומס כואב יותר. הוא השתוקק שהבן יכיר, רק ינסה לשמע, שייקח חלק מהאור שהם גילו. אבל הוא ידע גם שצריך כאן סבלנות, ובעיקר תפילה. וזה מה שהוא ואשתו עשו. התפללו.

ככל שחלף הזמן, כך הבין גיל יותר ויותר שהעסק שלו אולי מצליח כלכלית, אבל לא משום בחינה אחרת. העסק הזה לא ממש כשר, יש בו כמה מכשולים שעדיף ליהודי לא להיות קשור אליהם. אחרי התלבטויות רבות, הוא החליט לסגור את העסק. אלא שתומס, שלא היה רק בן אלא גם שותף עסקי, התנגד בכל תוקף. הוא ייקח את העסק כולו על עצמו, אמר בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, אבל למכור?! בשום אופן לא.

גיל ויתר על חלקו. הוא העביר את מלא הבעלות לידיו של תומס, מתפלל שהילד יפקח עיניים, יטעם ויבין. אלו היו ימים לא פשוטים. תומס התרחק יותר ויותר מהזהות היהודית שלו. החיים באמריקה הם כר פורה לכך, וההתחזקות של הוריו לא הניאה אותו ממעשיו.

גיל ואשתו שפכו לבם כמים בתפילות ושוב תפילות. הדמות שעלתה מול עיניו של גיל הייתה הרב זמיר כהן. הוא פנה אל בנו. "אולי תיסע לישראל? אני מוכן לממן לך את ההוצאות. לך תדבר עם הרב זמיר כהן, תקבל תשובות. זה חשוב, לפני שתעשה צעדים משמעותיים". תומס גיחך. "אין סיכוי שאני הולך לדבר עם רב". השיחה הזו עלתה ביניהם שוב ושוב, אך ללא שינוי.

*

לטלפון הזה, גיל לא ציפה. זה היה תומס, קולו מבוהל. "העסק קורס", הוא אמר. משבר רציני פקד אותו, או ליתר דיוק – הוא נפל בפח. נוכל הכשיל אותו. הייאוש שלו מילא את הקו. "אני רוצה לברוח עד סוף העולם", הוא אמר בקול עצוב. גיל דווקא חייך. "טוס לישראל... זה באמת סוף העולם שלך", אמר.

שקט מפתיע השתרר מעבר לקו, והתשובה הרגילה של "אין סיכוי" לא הגיעה. "אני חושב שאלך על זה", אמר להפתעת אביו. "בדיוק חבר סיפר לי שהוא יוצא למסע בישראל, אולי אצטרף אליו".

"אני משלם הכל," הזכיר לו אביו, מתפלל שרק יאמר כן.

והוא אמר כן. כמה שעות אחר כך תומס כבר קנה כרטיס, לשבוע הבא. ההורים ההמומים ברכו אותו בברכת הדרך. "אבל אבא, אין שום סיכוי שאני הולך לפגוש את הרב זמיר. אני טס לנקות את הראש, לשכוח מהכל, לאסוף כוחות להתמודד הלאה".

*

הימים ימי תחילת חודש אלול. את פניהם של תומס וחברו קיבלה מערבולת מהבילה של חום עם רוח סתווית מהססת. הם חרשו את תל אביב, את הצפון, טיולים ישראלים קלאסיים. את היומיים האחרונים בארץ הקדישו לטיול בירושלים.

ירושלים לא דיברה אליו. הוא לא הצליח להבין מה כל הדתות נמשכות דווקא אליה. הם עשו סיורים בכל המקומות הקדושים לדתות אחרות. את הכותל המערבי תכננו לפקוד ביום האחרון של הטיול. דייב, החבר, סיפר לתומס שיש שם סיור סליחות, חוויה מיוחדת שחבל להפסיד.

באמצע הלילה הם התעטפו בפוטר ויצאו בהליכה רגלית אל עבר חומות העיר העתיקה. הם התמזגו עם נחיל ההמון שנהר לאותו כיוון. כשהגיעו לקראת הרובע, המון אדם צבא שם. נראה היה שהלילה הפך ליום. הם הגיעו למחסום מאולתר של המשטרה. "אין מעבר", אמרו להם.

השוטר הסביר להם שיש עומס ואי אפשר להכניס עוד. הוא הצביע על החומות. "הכל יוקרן כאן", אמר, והצביע על מסכים שהיו פזורים בסביבה.

לתומס לא ממש היה אכפת, אבל דייב היה מתוסכל עד עמקי נשמתו. "אי דונט בליב איט", אמר, לא מצליח להכיל את זה שהגיע עד לכאן, ולא יכול להיות באמת בכותל.

ככל שהצטברו אנשים, תומס הרגיש שהוא דווקא כן רוצה את זה. אפילו משתוקק. ומחר הוא כבר צריך לארגן מזוודות - לא תהיה הזדמנות שנייה. לראשונה בחייו פנה למי שמעולם לא האמין בו. "אם אתה קיים, ורוצה שאתקרב אליך, תן לי סימן", הוא אמר, מופתע מעצמו.

השוטר שלידו נראה נחמד. הוא התחיל לפטפט עם תומס באנגלית עילגת, מנסה להפגין ידע. ולפתע, בלי שום הכנה מראש, פתח את המחסום: "קם און, מן, תיכנס, תתקדם". תומס ההמום נכנס, מתקדם בתוך עומס האנשים אל רחבת הכותל. זה לקח הרבה זמן, הדרך לרחבה היתה צפופה ועמוסה. ואז, כשהכותל פרוס למולו, והוא מביט מראש המדרגות בהמוני אדם מתפללים, הוא הרגיש שהוא נמס. כמו מגנט הוא נמשך לשם, מנסה להשתחל פנימה, להתקרב אל הכותל עצמו. מישהו משך אותו במרפקו – דייב! גם הוא הצליח להשתחל, מיד אחריו. השוטר, כך מתברר, פינה רק לשניהם את הדרך. יחד הם התקדמו בתוך ים האנשים, יחד הגיעו. עד לכותל.

מכל התפילה הארוכה הוא לא הבין דבר. רק את השורש ס.ל.ח הבין גם הבין. השירה ההמונית, ההוד והקדושה פתחו בו חרך שלא האמין שקיים בו. סכר דמעות שהיה נעול פרץ בשאון אדיר. הוא עמד שם ובכה כמו ילד קטן.

התפילה כבר הסתיימה, אבל הוא לא היה מסוגל לעזוב. היה חייב לעכל את המראות, את הקולות. "לא מסוגל להתנתק", אמר לדייב. "לך אתה, אני נשאר עוד".

כארבע שעות הוא עמד מול הכותל הזקן, שידע וראה מיליוני סיפורים של יהודים. בכה, ביקש, ובעיקר האמין. יש כאן מישהו שרוצה אותו, את תומס, כל כך, שהוא סידר לו כניסה V.I.P.

*

"דאד, אני לא חוזר הביתה, אני ממשיך מכאן לישיבה", שמע גיל את בנו מעבר לקו.

"אתה יכול אולי לדבר עם הרב זמיר כהן, שיקבל אותי?".