"היו רגעים שחשבתי להרים ידיים. ידעתי שאין לי ברירה אלא להמשיך"

בתחילת המלחמה, איתי בירמן מצא את עצמו נכנס לבית של משפחה שכולה בשדרות ומחליף לה צנרת שהתפוצצה. למחרת, בשעת ערב מאוחרת, הוא נסע במיוחד מכפר סבא לאופקים כדי לתקן תקלת חשמל לאלמנת מלחמה טרייה.

בירמן הוא זמר ויוצר, אך לפרנסתו הוא עוסק בניהול פרויקטים בתחום הבנייה. כשנחשף לזוועות המלחמה בימיה הראשונים, הוא החליט לקחת את צוות העובדים שלו ולרדת יחד איתם לדרום. הוא חילק אותם לצוותים, שנשלחו לדפוק על דלתות ולהציע עזרה. כשנוכח לדעת עד כמה הסיוע הפך למצרך מבוקש באזורי הלחימה, הוא הקים את מיזם שח"ק – שירות חירום קהילתי.

המתנדבים בפעולה

בתוך התופת

בשלב הראשון של המיזם התמקד בירמן בשדרות. "התחלנו לעבור בין הבתים ולבצע תיקוני חירום", הוא מתאר. "המקרים הקשים ביותר היו של קשישים שלא היה מי שיעזור להם. גם אם רצו לשלם לבעל מקצוע – אף אחד לא היה מוכן להגיע. אנשים פחדו להתקרב בכלל לאזור. רק בשבועות הראשונים ביצענו תיקוני חירום לכמעט ארבע מאות משפחות".

איך קיבלת את המידע עליהם? עברת מדלת לדלת?

"פניתי לעירייה, והיא פרסמה באתר העירוני הודעה על סיוע בתיקונים ללא תשלום. כמה שעות לאחר מכן התחלתי לקבל מבול של טלפונים – כשש מאות ביום".

והצלחתם להתמודד עם העומס?

"לא ממש. אחרי כמה ימים הבנתי שאין מצב שאצליח לטפל בכל הפניות בעצמי. התחלתי לגייס מתנדבים. זה לא היה קל, כי לא כולם מוכנים לעבוד תחת אש. אל תשכח שבשדרות יש עשר שניות בלבד להיכנס למקלט או לממ"ד לאחר אזעקת צבע אדום".

אילו פניות קיבלתם?

"פניות מטורפות. אנשים שאיבדו מפתחות בזמן שנמלטו במהירות מביתם, ועכשיו אין להם איך להיכנס. משפחות שברחו והשאירו מכשירי חשמל דולקים, או אשפה שהייתה עלולה להסריח את הבית. מצאנו את עצמנו פורצים דלתות, מפנים פחים, ונכנסים לדירות כדי לנעול חלונות. היו אפילו מי שביקשו שניכנס לבית שלהם ונצלם סרטון שיראה שהבית שלם, ששום דבר לא נהרס. הצלחנו להיענות לאלפי משפחות".

היו קריאות מורכבות יותר?

"בוודאי. יום אחד התקשרה אליי אם לילדים קטנים משדרות וסיפרה שאין לה חשמל בבית – לא בממ"ד, לא בסלון ולא בשירותים. הכל חשוך. זה היה בית ישן. כשהגעתי עם הצוות, נכנסנו מתחת לרעפים וגילינו שקו החשמל נקטע מרסיס. אחרי עבודה לא פשוטה הצלחנו להחזיר את החשמל. אגב, היא התקשרה קודם לכן לחברת החשמל, אבל שם הודיעו לה שאין סיכוי שחשמלאי מטעמם יגיע לשדרות עכשיו".

מתנדבי שח''ק בפעולה

יד ביד

בשלב הזה היו למיזם שח"ק כמעט חמישים מתנדבים, אך כמות הפניות שהמשיכה לזרום לטלפון האישי של בירמן הבהירה לו שהוא זקוק לעוד ידיים. "פניתי לבית ספר באשקלון, וביקשתי שיסייעו לתווך ביני לבין תלמידים שמעוניינים להתנדב. התלמידים היו בחופש, ורבים מהם רצו לעזור. הגיעו ארבעים תלמידים, והעברתי להם הדרכה לרכישת מיומנות בתיקונים קלים ובאינסטלציה. מדי אחר הצהריים, הם יצאו לדפוק על דלתות כדי לעזור למשפחות".

מה הייתה הקריאה המפתיעה ביותר שקיבלת?

"פנה אליי מנכ"ל מפעל ביטחוני בשדרות. הוא היה חייב להמשיך בייצור עבור צה"ל, אך תקלה השביתה את המפעל. נכנסנו לתיקון מורכב מאוד של צנרת. במשך כמה ימים עבדנו על התקלה, וכשסיימנו והמפעל חזר לפעילות, הוא התקשר ואמר לי: 'אין לי מושג איך הייתי מסתדר בלעדיכם'".

בירמן מספר כי קיבל למעלה מ-5,000 פניות לטלפון האישי. "כשמישהו מתקשר, אני שואל מה התקלה ומה רמת הדחיפות. יש לנו קבוצות לפי תחומים – אינסטלציה, חשמל, מנעולנות – בכל אחת מהן בעלי מקצוע שמוכנים להתנדב".

עם הזמן, וככל שהלחימה בדרום שככה, החל המיזם להתמקד בנשות המילואים. "הבעל בצבא, והאישה נשארת להתמודד לבד עם תקלות בבית. רק בכפר סבא יש כ-3,000 משפחות כאלה, ואנחנו זכינו לעזור להן. העירייה פרסמה את המספר שלנו, והטלפון לא מפסיק לצלצל. הלוואי שהמלחמה תסתיים בקרוב, ושאף אחד לא יצטרך את העזרה שלנו".

בירמן עם עדי רן (צילום: אבשלום דריקס)

לשיר מתוך הכאב

לצד הפעילות ההתנדבותית, בירמן לא נטש את המוזיקה. "בימים הראשונים של המלחמה ראיתי דברים שאף אחד לא צריך לראות, וכל המוזיקה שהייתה בתוכי עשרים שנה התפרצה פתאום. התחלתי להקליט, ועד היום הוצאתי תשעה שירים, האחרון שבהם דואט עם עדי רן. רובם נכתבו מתוך הכאב, והם מהווים עבורי נחמה".

למה אתה מתכוון כשאתה אומר שיש דברים שלא היית צריך לראות?

"בימים הראשונים של המלחמה ירדתי מהמרכז לשדרות, ופתאום אתה מוצא את עצמך נוסע לבד בכביש ומסביבך כל השאריות של הזוועות שהתחוללו שם. אתה דורך על מקומות שאנשים נשרפו בהם, אתה רואה כתמים של דם שעדיין לא ירדו. אתה מבוהל עד עמקי נשמתך, וכאילו שכל זה לא מספיק – חיילים עוצרים אותך ואומרים לך להרים ידיים. בהתחלה זה היה כמו שדה קרב, אף אחד לא ידע מי נגד מי. אני מגיע מאזור שקט, ופתאום אתה פוגש מציאות אחרת לגמרי וחוטף נוק-אאוט. המוזיקה היא זו שמרפאת אותי".

ולא חשבת להרים ידיים? זה לא שבר אותך?

"היו לי רגעים כאלה", הוא מודה. "אני אבא לילדים, האישה פחדה, הילדים היו בלחץ ושאלו שאלות בלי סוף. זה בהחלט יכול לשבור אותך. אבל כשהבנתי כמה אנשים במצוקה – ידעתי שאין לי ברירה אלא להמשיך".

כשאתה מסתכל לאחור, יש משהו שאתה אומר עליו: הייתי צריך לעשות אותו ולא עשיתי?

בירמן שותק לכמה שניות ולאחר מכן משיב: "בימים הראשונים של המלחמה התלוו אליי עיתונאים כדי לתעד את הפעילות שלנו ולראיין אותי על המיזם. בעקבות הכתבות, כמות הפניות הוכפלה. כאב לי שאני לא יכול לעזור לכולם, אבל פשוט לא יכולתי לעמוד בזה. אם אני מצטער על משהו, זה על כך שבאותם ימים לא הצלחתי לגייס עוד מתנדבים כדי לסייע ליותר לעוד ועוד אנשים".

מוזיקה מתוך הכאב. בירמן עם הגיטרה (צילום: ראובן חיון)

שקיעות ודמעות

בירמן נמצא בימים אלו בדרך להוצאת אלבום בכורה, ובו שיריו המספרים את סיפורי המלחמה ואת האנשים שפגש בדרך. הוא מתאר את תהליך הורתו ולידתו של אחד השירים: "שלושה חודשים לפני השביעי לאוקטובר, התקשר אליי בן דוד חילוני וביקש ממני תפילין. היה לי קצת מוזר שהוא פונה אליי, כי לא היינו בקשר במשך כמה שנים. הצלחתי להשיג לו תפילין.

"שבועיים אחרי השביעי לאוקטובר הוא התקשר אליי שוב, מבוהל מאוד. הוא סיפר לי שהיה בפסטיבל הנובה, וכשהחלה המתקפה הוא לקח את הרכב שלו, העמיס עליו כמה חברים ופתח בנסיעה מטורפת. כמה דקות לאחר מכן, קבוצת מחבלים הקיפה את הרכב וחוררה אותו לחלוטין. הוא והחברים שלו הצליחו לפתוח את הדלתות ולברוח. החיים שלהם ניצלו. הוא סיפר לי את זה בדמעות, ואז אמר לי שהוא מרגיש קשר בין התפילין, שפתאום התעורר בו הרצון להניח אותם, לבין הנס שאירע לו. את הסיפור המטלטל הזה הפכתי לשיר, שייקרא 'שקיעות', ויופיע בעזרת השם באלבום הקרוב".