הדרך הקשה והיפה להיות דומים לאלוקים: הסוד שישדרג לכם את החיים

המקובל הגדול רבי משה קורדדובירו גילה אמת פשוטה ומטלטלת: להיות דומים לאלוקים פירושו לאהוב גם כשכואב. לא כשנוח, לא כשהכול מסתדר - אלא דווקא כשיש פגיעה, אכזבה, עלבון. שם, בתוך השבר, נמדדת דמותו האמיתית של האדם

האדם נברא בצלם אלוקים - משפט שנשמע כמעט שגור, אך טומן בחובו אתגר קיומי עמוק. אין זו רק אמירה תיאורטית, אלא הזמנה לחיים של חיקוי אלוהי: לפעול בעולם כפי שהבורא פועל - באורך רוח, בסבלנות, ברחמים ובאהבה שאינה תלויה בדבר. לא די להיראות נעלה, צריך להיות נעלה; לא מספיק לדבר על מוסר, צריך לבחור בו גם ברגעי עלבון, קושי ופגיעה. שם, בדיוק שם, נבחנת צורתו האמיתית של האדם.

כך פותח המקובל הגדול רבי משה קורדובירו את ספרו "תומר דבורה":

"הָאָדָם רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה לְקוֹנוֹ וְאָז יִהְיֶה בְּסוֹד הַצּוּרָה הָעֶלְיוֹנָה צֶלֶם וּדְמוּת, שֶׁאִלּוּ יְדֻמֶּה בְּגוּפוֹ וְלֹא בִּפְעֻלּוֹת הֲרֵי הוּא מַכְזִיב הַצּוּרָה וְיֹאמְרוּ עָלָיו צוּרָה נָאָה וּמַעֲשִׂים כְּעוּרִים. שֶׁהֲרֵי עִיקָר הַצֶּלֶם וְהַדְּמוּת הָעֶלְיוֹן הֵן פְּעֻלּוֹתָיו, וּמַה יוֹעִיל לוֹ הֱיוֹתוֹ כְּצוּרָה הָעֶלְיוֹנָה דְּמוּת תַּבְנִית אֵבָרָיו וּבַפְּעֻלּוֹת לֹא יִתְדַמֶּה לְקוֹנוֹ. לְפִיכָךְ רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה אֶל פְּעֻלּוֹת הַכֶּתֶר שֶׁהֵן י"ג מִדּוֹת שֶׁל רַחֲמִים עֶלְיוֹנוֹת. וּרְמוּזוֹת בְּסוֹד הַפְּסוּקִים (מיכה ז, יח)  מִי אֵל כָּמוֹךָ. יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ. תִּתֵּן אֱמֶת. אִם כֵּן רָאוּי שֶׁתִּמְצָאֶנָּה בוֹ י"ג מִדּוֹת אֵלּוּ".

הרמ"ק מסביר כי על האדם ועד להידמות לקונו במידותיו. כלומר, לפעול בעולם כפי שהבורא פועל: ברחמים, באורך רוח, בסבלנות ובאהבה.

אדם שדומה לאלוקים רק בגוף או בחיצוניותו, אך אינו מנסה להתנהג כמותו במידותיו ובמעשיו, מחמיץ את תכליתו. הוא, בלשון החריפה של הרמ"ק, "מכזיב הצורה" - בעל דמות נאה אך מעשים מכוערים.

הרמ"ק מציין כי על האדם לנהוג ב-13 מידות של רחמים, בדיוק כפי שפועל הקב"ה בעולם.

המידה הראשונה: "מִי אֵל כָּמוֹךָ". מסביר הרמ"ק: "מוֹרֶה עַל הֱיוֹת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֶלֶךְ נֶעֱלַב, סוֹבֵל עֶלְבּוֹן מַה שֶׁלֹּא יְכִילֵהוּ רַעְיוֹן. הֲרֵי אֵין דָּבָר נִסְתָּר מֵהַשְׁגָּחָתוֹ בְּלִי סָפֵק, וְעוֹד אֵין רֶגַע שֶׁלֹּא יִהְיֶה הָאָדָם נִזּוֹן וּמִתְקַיֵּם מִכֹּחַ עֶלְיוֹן הַשּׁוֹפֵעַ עָלָיו, וַהֲרֵי תִּמְצָא שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא חָטָא אָדָם נֶגְדּוֹ שֶׁלֹּא יִהְיֶה הוּא בְּאוֹתוֹ הָרֶגַע מַמָּשׁ שׁוֹפֵעַ שֶׁפַע קִיּוּמוֹ וּתְנוּעַת אֵבָרָיו, עִם הֱיוֹת שֶׁהָאָדָם חֹטֵא בַכֹּחַ הַהוּא לֹא מְנָעוֹ מִמֶּנּוּ כְּלָל אֶלָּא סוֹבֵל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֶלְבּוֹן כָּזֶה לִהְיוֹת מַשְׁפִּיעַ בּוֹ כֹּחַ תְּנוּעוֹת אֵבָרָיו, וְהוּא מוֹצִיא אוֹתוֹ כֹּחַ בְּאוֹתוֹ רֶגַע בְּחֵטְא וְעָוֹן וּמַכְעִיס וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סוֹבֵל. וְלֹא תֹאמַר שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִמְנוֹעַ מִמֶּנּוּ הַטּוֹב הַהוּא ח"ו שֶׁהֲרֵי בְכֹחוֹ בְּרֶגַע כְּמֵימְרָא לְיַבֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו כְּעֵין שֶׁעָשָׂה לְיָרָבְעָם, וְעִם כָּל זֹאת שֶׁהַכֹּחַ בְּיָדוֹ לְהַחְזִיר הַכֹּחַ הַנִּשְׁפָּע הַהוּא וְהָיָה לוֹ לוֹמַר כֵּיוָן שֶׁאַתָּה חֹטֵא נֶגְדִּי - תֶּחֱטָא בְּשֶׁלְּךָ לֹא בְשֶׁלִּי, לֹא מִפְּנֵי זֶה מָנַע טוּבוֹ מִן הָאָדָם אֶלָּא סָבַל עֶלְבּוֹן, וְהִשְׁפִּיעַ הַכֹּחַ וְהֵטִיב לְאָדָם טוּבוֹ. הֲרֵי זֶה עֶלְבּוֹן וְסַבְלָנוּת מַה שֶׁלֹּא יְסֻפָּר וְעַל זֶה קוֹרְאִים מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא 'מֶלֶךְ עָלוּב'. וְהַיְנוּ אוֹמְרוֹ: 'מִי אֵל כָּמוֹךָ', אַתָּה אֵל בַּעַל חֶסֶד הַמֵּטִיב, אֵל בַּעַל כֹּחַ לִנְקֹם וְלֶאֱסֹף אֶת שֶׁלְּךָ, וְעִם כָּל זֹאת אַתָּה סוֹבֵל וְנֶעֱלָב עַד יָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה. הֲרֵי זוֹ מִדָּה שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לְהִתְנַהֵג בָּהּ רְצוֹנִי הַסַּבְלָנוּת וְכֵן הֱיוֹתוֹ נֶעֱלַב אֲפִלּוּ לְמַדְרֵגָה זוֹ וְעִם כָּל זֹאת לֹא יֶאֱסֹף טוֹבָתוֹ מִן הַמְּקַבֵּל".

מידת הרחמים הראשונה היא "מי אל כמוך". הבורא, מסביר הרמ"ק, ממשיך להעניק חיים, שפע וכוח גם למי שחוטא נגדו באותו הרגע ממש. האדם חוטא בכוח שנתן לו הבורא, והבורא - במקום לשלול ממנו את אותו כוח - סובל, ממשיך להחיות ולהשפיע טוב. זו גדלות שאין כדוגמתה: כוח בלתי מוגבל לבחור לא להשתמש בכוח, אלא ברחמים.

עלינו להידמות לבורא גם בחיים האישיים, ולגלות סבלנות כלפי מי שפוגע בנו, כאן מתחילה העבודה האנושית. האדם נדרש ללמוד להיות סבלן גם כלפי מי שפוגע בו, ולא להפסיק להיטיב רק מפני שנפגע.

בחיי היומיום זה מתבטא במקומות הכי מוכרים: בזוגיות: כשבן הזוג אומר מילה פוגעת, והתגובה הטבעית היא לסגור את הלב. אבל מי שמבקש "להידמות לבוראו", ממשיך לאהוב, לא עוצר את השפע של טובו בגלל העלבון.

בעבודה: כשמישהו גוזל קרדיט או מתנשא - הקול האלוקי שבתוכנו אומר: אל תפסיק להאיר.

בהורות: ילד מתמרד, עונה, לפעמים פוגע. והורה עלול לכעוס ולפגוע בחזרה - אך כמו הבורא, התביעה היא להמשיך להשפיע, גם כשהלב נעלב. דווקא שם נמדדת דמותו הרוחנית של אדם.

הרמ"ק מבאר כי מלאכי השרת קוראים לקב"ה "מלך עלוב", ביטוי עוצמתי ואצילי. דווקא הנעלב ואינו עולב נחשב הדומה ביותר לאלוקיו. יש בכך שיעור עמוק: לא כוח של תגובה מיידית, אלא כוח של שליטה פנימית, של חמלה גם כלפי מי שאינו ראוי לה באותו רגע.

להידמות לבורא פירושו לנהוג באצילות, גם כשהלב נסדק. האדם הבוגר והמודע איננו מגיב רק לפי רגשותיו, אלא לפי ערכיו. הוא שואל את עצמו: מה בורא העולם היה עושה במקומי? - ובוחר ברחמים, בהכלה, באהבה.