שווה סיפור: ישועה מקרעסטיר

דבר לא הכין את מאיר ויעקב ליום שבו אביהם יהפוך לסיעודי, גם אם זה לפרק זמן מוגדר. אבא היה דמות חזקה, תומכת, כל יכולה כמעט. אבל הוא נפל, ונאלץ לעבור כמה ניתוחים אורתופדיים מורכבים שהגבילו את תנועתו מאוד, ובעצם הפכו אותו לסיעודי - אמנם באופן זמני, אבל עדיין, האדם שהיה הגב של כולם – הפך פתאום להיות הנתמך והנעזר, וזה לא היה קל, לא לאבא ולא לבנים. אך בהעדר אחים נוספים, יעקב ומאיר התגייסו למשימה ברצון ובאהבה.

ליעקב, האח הצעיר, היתה משפחה גדולה. דווקא מאיר, הגדול מביניהם, היה עדיין בעמדת המתנה. שנות ההמתנה היו מייגעות ומאתגרות. הוא שמח בלב שלם עם כל ילד שהתווסף למשפחתו של יעקב, ובכלל, לבו שמח מאוד עם אחיו. יעקב, מצדו היה זה שהולך להתפלל ולעשות את כל הסגולות האפשריות כדי לראות את אחיו אב לילד. תמיד היה בניהם יחס אוהב ומכבד, והוריהם רוו מכך נחת. גם עכשיו הם חילקו ביניהם את המשמרות אצל אבא בטבעיות, כשמאיר לוקח על עצמו מידי פעם תורנויות של יעקב. אחרי הכל, הוא עסוק יותר, המשפחה נזקקת לו יותר. הוא עוד יכול להרשות לעצמו, לפחות בינתיים.

אלו היו ימים עמוסים בשביל מאיר, מכל הבחינות. היה עומס מאוד גדול בלימודים ובעבודה, וגם אצל אשתו היתה תקופה סוערת, גם בעבודה וגם בהמתנה הזוגית שלהם לילד. ואז קרה לשניהם דבר מעניין: כל אחד מהם נתקל בפרסום של סיפור על רבי ישעיה'לה מקרעסטיר. כשמאיר התחיל לספר על כך לאשתו, היא צחקה ואמרה שהיא התכוונה לספר לו סיפור דומה. הם הרגישו שהפעם הם חייבים ללכת לקבר הצדיק בהילולה שלו. הם שמעו על כל כך הרבה ניסים, ובכלל, משהו שם צעק להם להגיע. הם מחכים זמן רב כל כך לנס, אולי זה מה שיביא להם אותו?

מאיר התחיל לברר על כרטיסים, וסגר חופשה מהעבודה. גם אשתו עשתה כך. הם סיפרו לכולם שהם מתעתדים לצאת ליום היארצייט של רבי ישעיה'לה. גם ההורים עודכנו.

שבוע לפני המועד שח מאיר באגביות ליעקב על חלוקת התורנות ביניהם לשבוע הבא, מוודא שיעקב ייקח את התורנות אצל אביהם בזמן שהוא יהיה בקרעסטיר, והוא עצמו יחזיר על כך בשבוע שלאחר מכן.

יעקב העמיד פני תמים. "אני נוסע שבוע הבא לקרעסטיר", אמר במפתיע.

מאיר פער את עיניו. "מה?! אני לא מבין", אמר.

"הזמנתי כבר כרטיסים, הכל סגור". מאיר לא הצליח להחזיר את הלסת למקום. "הזמנת כרטיסים?! אבל אני תכננתי לטוס!", קרא בייאוש.

"איך אני אמור לדעת שאתה מתכנן לטוס?", שאל יעקב בתמימות מעושה.

"יעקב, זה לא מצחיק, אני סיפרתי לכולם, חודש שאני מדבר על זה! תגיד לי שאתה צוחק, שאתה לא באמת נוסע", התחנן מאיר. "לא, אני באמת נוסע, אני חייב להיות שם. אתה לא חושב שגם לי מגיע לזכות להיות בקבר של הצדיק ולהתפלל?".

מאיר היה המום. הוא הביט בו שוב ושוב. "אני לא מאמין שאתה עושה לי את זה!", קרא. "אני חייב ללכת לשם, יש לי סיבות משלי להגיע!".

"תיסע שבוע אחר כך, אני אחליף אותך", ענה יעקב באבירות.

"זה לא אמיתי", סינן מאיר לעצמו. הוא ניסה לאסוף את המחשבות, את כל מה שתכנן. איך יבשר את זה לאשתו?

היא רצתה כל כך להיות שם באותו היום. זה יום שמסוגל לישועות, והם רוצים את זה כל כך... ברגעים הללו הוא רצה להשליך הכל וללכת, שיסתדרו כולם. אבל הוא התעשת במהרה. אבא מעל הכל. הוא יישאר.

הוא התקשר לאשתו, מעדכן אותה במילים שבורות, לא מצליח להתקדם. אבל היא הבינה, וגל של כאב שטף אותה. איך יעקב מתנהג אליהם כך?! הוא יודע למה הם רוצים ללכת, וכמה זה חשוב. מדוע הוא לא מתחשב בהם?! היא ניסתה להעלות את כל אפשרויות הפעולה בראש, אבל לא היה מוצא.

"מה נעשה עם הכרטיסים?", שאלה את מאיר. מזכירה את הפרט החשוב הזה. "נבדוק אם אפשר לבטל". מאיר מיהר להתקשר לסוכן הכרטיסים, שהבהיר שיש להם אפשרות אחת - להזיז את התאריכים, ולנסוע שבוע מאוחר יותר.

זה היה מפח נפש, ואחרי שהתאוששו ממנו, היה צורך להתארגן מחדש ולחשוב אחרת. "הכל משמים. נצא שבוע אחר כך, בשביל הקב"ה לא משנה מתי אנחנו באים", ניסה מאיר לנחם.

בשבוע של יום ההילולה, מאיר היה מגויס על-מלא בבית הוריו. הוא טיפל באביו באהבה ובכבוד. בלבו התחוללה סערה, מלחמה. גלי כעס שטפו אותו שוב ושוב, על חוסר האכפתיות של אחיו, ההתנכרות. מה הוא חושב לעצמו?

כמעט שבוע הלך בתוך הגלים הללו, עד שפגש פתאום במבט של אביו. היה בו כל הכאב שבעולם. הוא ידע שאביו, גם בתוך מצבו המורכב, מבין בדיוק מה קורה. באותו רגע הוא הבין שלא משנה מה, הוא לא הולך להכאיב לו יותר. הוא נזכר בכל הפעמים הרבות שבהן יעקב כן היה לצידו, תמך ועודד, וסתם היה אח הכי טוב שיש, והוא החליט בלב שלא משנה מה – הוא לא הולך לריב עם אחיו. הוא ישתוק ויוותר, הוא יצא מזה גדול יותר.

בערב, כאשר סיפר זאת לאשתו, גילה שגם בלבה גמלה באותה החלטה. אנחנו ממשיכים מכאן למקום טוב יותר. מה שהיה – היה!

וכך היה. גם אם יעקב חשב שיחזור לפרצופים כועסים או לצקצוקים מאחורי הגב, הוא התבדה. מאיר ואשתו התנהגו בצורה הכי טבעית שיש. שבוע אחר כך הם היו עם המזוודות בדרך למטוס, משאירים את יעקב בתורנות אצל אבא. הם ילכו להתפלל, בדיוק בזמן שה' יחליט עבורם. אף אחד לא יכול לקחת את זה מהם.

הרגעים בקרעסטיר היו נעלים. האווירה והתפילות העיפו אותם קדימה. וכך, כששניהם מחוץ למבנה, מנסים להתאחד עם האוויר הקריר של הונגריה, מאיר נדרך. "יש לי סבתא רבתא שקבורה באזור הזה", הוא נזכר. "ערב לפני שהנאצים פלשו להונגריה היא נפטרה, ועוד הספיקו לקבור אותה בבית הקברות". "אולי נלך לראות את הקבר שלה, אם אנחנו כבר פה?", שאלה אשתו. הם שאלו ובררו אצל הגוי המקומי, קיבלו גם כמה תדרוכים מהארץ, ויצאו לדרך.

כשהגיעו למצבה, הביט מאיר על הכתוב בה, ונשמתו נעתקה: "אני לא מאמין! ראית את תאריך הפטירה שלה?", זה היה התאריך שתאם לאותו יום בדיוק! "אי אפשר לטעון שאין כאן יד מכוונת", אמר. "אני חייב לארגן לה מניין של עשרה אנשים שיגידו קדיש. אם הגעתי לכאן בדיוק ביום הפטירה – יש לזה משמעות גדולה". הוא התחיל להתקשר ולפנות לכאן ולכאן, והצליח להביא מניין של אנשים לומר קדיש על סבתא רבתא שמעולם לא הכיר.

באותם רגעים כמו נפרצו השערים, ושניהם החלו להתייפח, מתפללים לבורא עולם שייתן להם ילד. כל השנים הארוכות, התקוות, האכזבות – הכל התנקז לכאן. הם הרגישו ששערי שמיים פתוחים בפניהם. זה היה הזמן.

הם יצאו מהמקום אנשים אחרים לגמרי. המומים מכל ההתרחשויות האחרונות, אבל מלאים בכוחות, בתקווה שרק בורא עולם יכול להחדיר. בארץ, מאיר סיפר לכולם על הנס שקרה, ואיך הוא מצא את הקבר של הסבתא בדיוק ביום היארצייט שלה. כולם רשמו את התאריך מכאן ולהבא.

*

ימים חלפו. מאיר הניח לעבר והקשר עם יעקב חזר להיות הקשר הכי טוב בין אח לאחיו. אבא התאושש בהדרגה, והמבט בעיניו אמרו למאיר הכל. בכל יום שעבר הוא שמח יותר ויותר. לא סתם. הם התקדמו לקראת משהו טוב.

שנה אחרי הביקור בקרעסטיר, בדיוק ביום היארצייט של סבתא-רבתא, נולדה למאיר בת.

האם הניסיון הזה בדמות אחיו, יעקב, היה זה שפתח לו את השער, הביא לו את הגאולה? הוא לא יודע. אבל מה שבטוח הוא שמאז, הוא הפך לאדם אחר. הוא ויתר, הוא סלח – והוא גדל. הוא הפך לאדם שלם, בזכות השלום.

ואיך קוראים לבת, אתם שואלים? ובכן, נחשו בעצמכם...