"פיצוץ אדיר. הילדה עפה ונדבקה לקיר. יצאתי להדוף את המחבלים"

בליל שמחת תורה תשפ"ד, עם ההקפות והריקודים לתוככי הלילה, אלי לוי, שליח חב"ד בעוטף עזה, לא שיער מה צופן להם יום המחר. שנתיים לאחר הטבח, הוא מספר על ניצולי הנובה שברחו למושב בו הוא מתגורר, על מאות המחבלים שחלפו לא רחוק ועל הנס הגלוי לצד הפוסט טראומה.

אלי לוי

שעטנז של ברסלב וחב"ד

לוי ורעייתו חזרו בתשובה, כל אחד בנפרד, בתחילת שנות העשרים לחייהם. הם נפגשו במהלך תהליך התשובה, כשהוא עם כובע וחליפה והיא עדיין עם ראסטות. כיום הם מתגוררים עם ששת ילדיהם במושב יושיביה שבעוטף עזה.

הוא מנהל וגיטריסט של ההרכב המוזיקלי "עתיקא קדישא", מעביר הרצאות וסדנאות, וכן משמש כשליח חב"ד לחיילי צה"ל בעוטף. רעייתו הודיה היא פסיכולוגית שעובדת עם מתמודדי נפש, ובשנתיים האחרונות מתמקדת בטיפול בניצולי הנובה ובנוער קיבוצי העוטף.

ביושיביה קיים כבר 13 שנה גרעין בשם 'גרעין אור', המאגד בתוכו חסידי ברסלב וחב"ד שחיים לצד האוכלוסייה הוותיקה במושב. "אנחנו עושים את הפעילות ביחד", מספר לוי. "אנחנו יוצאים ביחד לחיילים בגבול, והרכב שלנו, טנק חב"ד, זה גם הוואן של ברסלב. כתוב עליו 'נחמן מאומן', ומעליו מתנוסס דגל משיח. משמיעים בו שירים של חב"ד יחד עם שירים של ברסלב, והוא מכונה 'נ נח ב"ד'. ממש שעטנז", הוא צוחק.

ילדיו של לוי בסוכות שקדם לטבח, עוברים בין חיילי צה''ל בעוטף

איך התחילה אצלכם שמחת תורה?
"ליל החג היה מלא בחיים. היו פה כחמישים נערים ובחורים, שהגיעו מכל מיני מקומות בארץ להוסיף לשמחה. את הריקודים וההקפות סיימנו רק באחת עשרה בלילה, ואז התחלנו את הסעודה".

הם התעוררו בשש וחצי בבוקר לקריאות הראשונות של צבע אדום. "בגלל שאנחנו גרים בעוטף, יש לנו 15 שניות להספיק להיכנס למרחב מוגן. אנחנו עומדים בממ"ד, ואני קולט שהצבע האדום נמשך ונמשך. כאן אני מתחיל לחשוד שאולי יש פה אירוע קצת יותר גדול".

לוי, סגן הרבש"ץ של המושב, פתח את חלון הממ"ד ושמע קולות נפץ אותם זיהה כירי מסוקי קרב. הוא ידע כי בשבת הצבא אינו מבצע אימונים, ומשכך התחזקה אצלו ההבנה כי מתחולל כעת אירוע ביטחוני חמור. כמה דקות לאחר מכן הגיע הרבש"ץ, וכרז ללוי במגפון לצאת החוצה ולהצטרף לחברי כיתת הכוננות.

כמה אנשים מונה כיתת הכוננות של יושיביה?

"שמונה. היינו רק עם אקדחים. ארבעה חודשים קודם לכן לקחו לנו מהנשקייה של המושב את כל הנשקים הארוכים. אני לא יודע מה הסיבה, צריך לשאול את ראש השב"כ לשעבר, רונן בר". לדברי לוי, ההוראה לאיסוף הנשקים נגעה גם לכלל היישובים הסמוכים.

במרחק של מאות מטרים ממקום עומדו, בכביש הראשי, הבחין לוי בטנדרים לבנים שדוהרים על הכביש. הוא סבר לתומו שמדובר בבדואים מהעיירה הבדואית הסמוכה, ושבעוד כמה רגעים יבחין בניידות המשטרה שדולקות אחריהם. אך הטנדרים הלכו והתרבו, והמשטרה לא נראתה.

דביר זכאי הי"ד מעט לפני נפילתו עם ילדיו של לוי

"יהיה בסדר"

בשמונה בבוקר התבקש לוי על ידי הרבש"ץ לסייר בין המקלטים הציבורים ולדאוג לפתיחתם. אלא שאז הוא נתקל בבעיה: "הגעתי למקלט מרכזי במושב, הקשתי את הקוד שלו, אבל הוא לא נפתח. התקשרתי לרבש"ץ, וידאתי איתו והקוד אכן היה הקוד הנכון – אך המקלט נותר נעול".

העניין נראה לו משונה, ולוי החל לדפוק בחוזקה על דלת המקלט ולבקש שיפתחו לו. "פתאום מישהו פתח לי את הדלת. ראיתי בחור גבוה, מלא קעקועים ועם ראסטות. הוא שאל אותי מי אני. עניתי לו שאני מכיתת הכוננות, ושיש כרגע חדירה של מחבלים. הוא אמר לי: 'אני יודע טוב מאוד שיש חדירת מחבלים, בוא רגע למטה'".

בחלקו הפנימי של המקלט, נגלו לעיניו של לוי כעשרה צעירים שכובים על הרצפה ומייבבים, חלקם היו עם פציעות וחבלות קלות. היו אלו בחורים שיצאו ממסיבת הנובה דקות לפני שהתחיל הטבח, ופגשו את המחבלים בדרכם החוצה.

"לא היה לי מושג מי הם ולמה הם הגיעו לפה. החלטתי לגשת ולעודד אותם עם הקטע החב"די שלי: 'בוקר טוב, נשמות, אחים יקרים שלי. מה שלומכם? אני מכיתת הכוננות. הכול בסדר, זה רק טילים, אל תפחדו. יש פה כמה מחבלים שהצבא יתפוס אותם, ויהיה בסדר'.

"הם הסתכלו עליי ואמרו: 'אחי, אתה לא מבין מה הולך בכבישים'". לוי מספר שכשהבחורים הבינו שהוא לא משתכנע מדבריהם, שלף אחד מהם מכיסו מכשיר סלולרי. הוא הראה ללוי הנדהם תמונות מהרשתות החברתיות הערביות, המתעדות את המחבלים בפעולה. "זיהיתי שמדובר בקיבוצים בעוטף, אני מכיר את המקומות", הוא נזכר. לוי הזעיק את אשתו הודיה ושכנה נוספת מתחום הטיפול. השתיים מיהרו למקלט עם פירות ותרופות הרגעה, וישבו לשוחח עם הצעירים.

משפחת לוי

"זה רק אנחנו והקב"ה"

"עוד שעה עוברת, ועוד שעה – ואין שינוי במצב. השמיים שחורים מטילים, וכל רגע נשמעת אזעקה. בכל הזמן הזה אין לנו כוח אדם – אנחנו רק שמונה אנשים, ושאר התושבים סגורים בתוך הבתים שלהם.

"שתביני את חומרת המצב – מי שתצפת, כדי לדעת אם המחבלים נכנסים או לא, היו שני הבנים הגדולים שלי, שהיו אז בני 12 ו-10, יחד עם עוד כמה נערים. העמדנו אותם על אחד הגגות לכיוון הכניסה למושב. הם הכינו בקבוקי תבערה ודוקרנים, כדי שאם המחבלים ייכנסו – יהיה להם איך להגיב". בדיעבד, הם ישמעו כי על כביש 34, עליו ממוקם המושב, היו באותן שעות כ-400 מחבלים וכ-250 נרצחים.

היה לכם קשר עם גורמי הביטחון במשך היום?

"התקשרתי למשטרה, והמתנתי על הקו בערך שעה עד שענה לי שוטר. הוא שאל אותי אם אני רואה מחבלים בתוך המושב. כשעניתי לו בשלילה, הוא אמר שהוא ממש מתנצל אבל הוא לא יכול לעזור לי. 'יש פה לחימה בכל הגזרה, יש פה אנשים שנרצחים בתוך הבתים שלהם, בקיבוצים לידך. אין לי איך לעזור לך, אחי'. לאחר מכן הוא ניתק את השיחה. הבנתי שזה רק אנחנו והקדוש ברוך הוא".

כשהגיעה שעת הצהריים ולא חל שינוי במצב, החליטו בני הזוג לוי לערוך סעודת חג עם כמה משפחות מהרחוב, כדי שבמקרה ותהיה חדירה יוכלו להגיב לאירוע בכוחות משותפים. הסעודה כללה גם את הנערים שהגיעו לחג ואת ניצולי הנובה שמצאו מחסה במקלט. לוי מתאר סעודה שמחה שכללה ריקודים ודברי תורה, לצד נשק דרוך בין הרגליים על כל צרה שלא תבוא.

מציעים לתושבי העוטף לנענע ארבעת המינים, מעט לפני הטבח

"מעל הטבע"

"פתאום היה פיצוץ אדיר שאי אפשר לתאר אותו. הוא היה כל כך חזק, שהכול היה נראה בהילוך איטי. הילדה שלי עפה ונדבקה לקיר, הילדים היו על הרצפה. החלונות התחילו להתפוצץ מההדף, הנברשות נפלו והשולחן נשבר. מבחינתי, היה מדובר בחדירת מחבלים. ביקשתי מכולם לרוץ לממ"ד, ויחד עם שני חברים יצאתי החוצה להדוף את המחבלים".

מחוץ לבית הבחינו לוי וחבריו ב"מסך אדיר של אש", כפי שהוא מתאר. לוי הוא הלום קרב מאחת המלחמות הקודמות, והוא מספר שהרגע הזה הציף אצלו את הטראומה במלוא עוזה. "התחלתי לצעוק אם יש מישהו בחיים. לא הבנתי מה קורה, והתחלתי לחפש אנשים פצועים ומתים".

קור הרוח שב אליו כאשר ראה בלון גז שנפגע מרסיס והתלקח – דבר שדרש ממנו פעולה מהירה. "בלון גז שמתפוצץ – העוצמה שלו היא כמו של מטען חבלה. הוא יכול להרים באוויר שני בתים". לוי נכנס במהירות לממ"ד וזעק לכולם לצאת כי הבית עומד להתפוצץ.

מה היה מקור הפיצוץ שגרם לכל הבלגן?

"זה היה טיל עצום שנפל בבית הסמוך, שבעה מטרים מהבית בו אכלנו. כל רסיס שלו היה בגודל של שני ראשים. הטיל דילג על הבית שישבנו בו, ועשה מסלול שנראה לא הגיוני עד למקום בו נפל לבסוף". לוי מספר כי באורח נס הבית בו נפל הטיל היה ריק מיושביו. חלקם לא היו במושב בחג, ואם המשפחה יצאה לבית השכנים זמן קצר קודם לכן. האזור עלה באש, הבית ניזוק קשות, רכבים נשרפו, והתושבים היו צריכים לחלץ בכוחות עצמם לכודים מהשריפה.

עם חיילים בעוטף

סיפרת שהכביש הסמוך למושב היה מוצף במחבלים. הם לא ניסו להיכנס גם אליכם?

"אף אחד לא מבין את זה, בדרך הטבע זה באמת לא מובן. במצלמות רואים שבשלב מסוים הם ירו על הכניסה למושב והמשיכו הלאה.

"היום אנחנו יודעים שהיו 12 מחבלי נוח'בה שהיו בדרך ליושיביה. היה להם מודיעין מטורף שכלל מפות של המושב, כולל הבתים, וסומנו בהם הבתים שלי ושל הרבש"ץ. היו להם גם רישומים של שמות ומספר הילדים שיש לכל משפחה פה". לוי מוסיף כי לדעתו המודיעין הגיע מרצפים וקבלנים עזתיים שהועסקו במושב לאורך השנים.

"הצוות של ארנון זמורה הי"ד, יחד עם צוותים נוספים של ימ"מ ומג"ב, היו משעות הצהריים על הציר והצליחו להשיג שליטה מסוימת על המצב. המחבלים שהיו מיועדים להגיע אלינו הגיעו דרך השדות, לכן הם לא זיהו אותם. כנראה בסביבות חמש אחר הצהריים, חלף מעליהם מסוק או מזל"ט, שזיהה אותם מהאוויר וחיסל אותם.

"אנחנו המושב היחידי על הציר שלא נכנסו אליו מחבלים, לכן אני אומר שזה מעל הטבע. ברוך ה', יש כאן במושב הרבה פעילות רוחנית עם ילדים, והרבה מאוד שיעורי תורה. התורה מגינה ומצילה. בנוסף, התושבים כאן מכבדים מאוד את השבת. ברור לי שזה חלק ממה שהגן על יושיביה. כמובן, אני חס וחלילה לא אומר שיישובים אחרים נפגעו כי הם לא. התורה הייתה השכפ"ץ שלנו בשדה הקרב".

החיילים שנפלו בלחימה על מוצב נחל עוז, עם חלקם היה לוי בקשר

מתי האירוע נגמר מבחינתכם?

"בסביבות שמונה וחצי בערב, אז הגיע לכאן כוח ראשון של צה"ל. הוצאתי להם אוכל ושתייה, והם סיפרו שהכבישים מלאים במחבלים. החלטנו שכרגע אנחנו לא נשארים פה. התחלקנו לרכבים, אני עליתי על מדים כי קיבלתי צו שמונה, ויצאנו בשיירה".

"זה הרגע המאושר בחיי"

משפחת לוי הגיעה לתחנה זמנית בירושלים. בהמשך התגוררה ארבעה חודשים בצפת, בדירה שאנשים טובים דאגו להשיג עבורה. "אפילו עכשיו, כשאני מדבר על זה אני מתרגש. איזה עם ישראל יש לנו. אנשים הגיעו אלינו עם אוכל, ממתקים ומשחקים".

כהלום קרב, איך התמודדת עם כל מה שחווית בשמחת תורה?

"כשהגענו לירושלים, שמתי את הילדים, נשכבתי במיטה והרגשתי שהגוף שלי קופא. מעולם לא קרה לי דבר כזה. כמעט חמישה ימים לא הצלחתי לדבר, וגם לא רציתי לדבר עם אף אחד". לוי מציין כי בצאת החג הוא נכנס לאתרי החדשות, ובהדרגה הבין את גודל האירוע שהתרחש בגזרתם. "יום לפני שמחת תורה הייתי בכל העמדות של החיילים בעוטף. הבאתי להם אוכל ונתתי להם לנענע לולב. אלו חיילים שהייתי בקשר איתם והצטלמתי איתם. הם היו בלב שלי. אמרתי לעצמי: 'איפה כל החיילים האלה עכשיו?'".

הריאיון נערך לאחר שבוע של הפוגה שלוי הוזמן להעביר לחיילים. מהקול המלא בחיות ובשמחת חיים, אני מבינה שהוא לגמרי לא נשאר במקום בו היה לפני שנתיים. "אני חושב שכוח החיים והבחירה בחיים זה הדבר הכי חזק שלנו", הוא מסביר. "כמובן, יש רמות בהלם קרב. לא כל הלומי הקרב הם באותה חומרה".

הוא מוסיף שעל הבחירה בחיים הוא למד, בין השאר, מחברו הטוב מהמושב, ליאור שי ז"ל, שנפטר ממחלה קשה לפני כמה שנים. "ליאור, שהוא המאסטר שלי, היה גם כן הלום קרב. הוא תמיד נהג לומר 'זה הרגע המאושר בחיי'. כלומר, אם יש לי רגע אחד מאושר, אז אני נמצא כולי שם, באושר.

"גם אם אני הלום קרב, וגם אם החיים שלי היו קשים – עם בית מאוד מורכב, ועם מסלול לא פשוט בכלל, שכלל חיים אצל משפחות אומנה והתמודדויות נוספות – למרות הכול, התקדמתי. אני חושב שהשברים וכל מה שעברתי חישלו אותי ועזרו לי להיות מי שאני היום".

משפחת לוי שומרת על קשר עם ניצולי הנובה שהתארחו במושב. רבים מהם היו בקשר טלפוני בזמן אמת עם חלק מהנרצחים והחטופים, ועוברים עד היום מסע שיקום לא פשוט. בשמחת תורה תשפ"ה, שנה לאחר פרוץ המלחמה, הגיעו הניצולים לסגירת מעגל מרגשת ביושיביה. סגירת המעגל חזרה על עצמה גם בשמחת תורה השנה, כאשר תושבי יושיביה, הניצולים והנערים ששהו במושב בחג חגגו יחד.

"למרות כל מה שעברנו וכל מה שחווינו – בחרנו בחיים", מסכם לוי. "הרבה חבר'ה פה איבדו חברים – לוחמים בעזה, לוחמים שיצאו להילחם בקיבוצים וחבר'ה שגרו בקיבוצים. השמחה של התורה היא למעלה מהכול, והיא מרפאת".