למה הרגשת השליחות שלנו בעולם מעומעמת כל כך, ואנחנו לא שומעים את התובנות שלנו?

מה הסיבה לכך שהערך הרוחני העצמי שלנו ירוד כל כך?

למה הרגשת השליחות שלנו בעולם מעומעמת כל כך?

למה אנחנו לא מאמינים לתובנות הרוחניות שלנו,

ומבטלים כלאחר יד את האינטואיציה שלנו, ואת ההשראה שיורדת אלינו מלמעלה?

למה אנחנו ספקניים כל כך באמונה שלנו בדברים שאי אפשר למשש,

ומאמינים באמונה עיוורת בכל דבר חומרי, מדיד, גס ומוצק?

למה בתוך המוח שלנו צפות אינסוף תמונות שרק מורידות אותנו למטה,

וברגע שמגיעה איזו תמונה רוחנית יפהפייה – אנחנו מאבדים אותה מיד?

למה אנחנו נותנים מקום בלב שלנו לעולם החומר,

פי כמה וכמה מהמקום שאנחנו נותנים לעולם הרוח?

החושך הזה, הוא חושך שנוצר מהשכחה.

זה אותו שורש: ח.ש.ך - ש.כ.ח. שכחנו שאנחנו נשמה אלוקית.

השליחות שלנו כאן היא לזכור. לזכור מאין באנו.

זה ישנה את הכל. זה ישדרג את הכל.

דַּע מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן.

כך אומרים לנו האבות שלנו, במסכת "אבות" החכמה.

אבל אנחנו, כמובן, לא מקשיבים להם,

ומעדיפים לדשדש בערפל.

אין לנו מושג מאין באנו ולאן אנחנו הולכים,

ולפני מי אנחנו עתידים לתת דין וחשבון.

ואם מטלטלים אותנו מלמעלה,

על מנת שניזכר סוף סוף שבעצם, כל העולם הזה

הוא רק בית ספר רוחני – אנחנו בוכים כמו ילדים,

שלא נוח לנו הטלטול הזה, ושיפסק מיד...

לפי הבעל שם טוב,

אדם נמצא היכן שהמחשבה שלו נמצאת.

אם המחשבה נמוכה – האדם למטה. בתוך הפחד, הכעס והדרמה.

אם היא גבוהה – האדם למעלה. מחובר לטוב, ליפה ולהרמוני.

אז איפה אנחנו?

לאן אנחנו נותנים למחשבה שלנו לקחת אותנו?

מה אנחנו מרשים לה לזכור מהזמן לפני שהגענו לעולם הזה?…

מתוך הספר "אמנות לנשמה – ציורים ותובנות", מאת אורית מרטין