האיש שמאחורי האבדות: "גיליתי שיטות יצירתיות כדי לאתר את הבעלים"

הסיפור שתקראו עכשיו אמיתי לחלוטין. הוא התרחש בקיץ האחרון, בין עשרות סיפורי הטיולים והחופשות של בין הזמנים, ובמרכזו עומדת משפחה חרדית אחת. הכל התחיל ביום טיול מהנה באזור נחל הקיבוצים. בסוף היום, כשהתיישבו חלק מילדי המשפחה על ספסל תחנת האוטובוס כדי להמתין להסעה, הונחה המצלמה המשפחתית על הספסל ונותרה שם, לבדה.

כעבור זמן קצר הבינו בני המשפחה את גודל האובדן. עוגמת הנפש הייתה עצומה: על כרטיס הזיכרון הקטן נצרבו למעלה מ-1,000 תמונות משפחתיות שתיעדו רגעים יקרים, וביניהן תמונות מהטיול עצמו שטרם גובו. בייאושם, אפילו לא ניסו לאתר אותה. הם השלימו עם המציאות וקיבלו את העובדה שהזיכרונות הללו אבודים לנצח.

אלא שלפתע, כשבועיים לאחר מכן, צלצל הטלפון. בצד השני של הקו היה יהודי בשם ברוך כץ, עובד בחברת "סופרבוס" המתגורר בקריית טבעון, והם הופתעו לשמוע שמצלמתם נמצאת בידו. בני המשפחה, נרגשים ומופתעים, ניסו לברר איך הצליח לאתר אותם, והתשובה שקיבלו חשפה סיפור בלשי מדהים.

הסתבר כי ברגע שהמצלמה הגיעה לידיו, פתח כץ את כרטיס הזיכרון ועבר על התמונות. רובן היו משפחתיות וחסרות סימן מזהה, אבל אז הוא נתקל בתמונות שצולמו בחתונה בה השתתפה המשפחה. במקרה, על שלט שהוצב על הבמה שעליה הופיעה התזמורת, נכתב מספר הטלפון של הלהקה. כץ לא היסס ופעל מיד: הוא יצר קשר עם הלהקה, בירר אצלם אצל מי הופיעו באותו תאריך, קיבל את פרטי המחותנים, ואחד מהם זיהה את בני המשפחה מהתמונות. כך, בסיומו של מסע חיפושים מורכב, נוצר הקשר שהשיב למשפחה את זיכרונותיה.

ברוך קמנצקי

"הבלש" של האבדות

תכירו את ברוך כץ, תושב עפולה שגילו אינו רחוק מ-80, אך בכל הנוגע לאיתור אבדות כוחו במותניו כשל נער צעיר, ונראה שהוא לא יבחל באף דרך אפשרית כדי לסייע לאנשים לאתר את החפצים שאיבדו.

"זכיתי לחזור בתשובה בסוף שנות ה-80, בזכות צעירים שהגיעו אליי לבית בתקופה שקדמה לבחירות", הוא מספר. "באותם ימים הוקמה מפלגת דגל התורה, והם ביקשו לדבר על המפלגה. איכשהו נוצר בינינו קשר, ובהמשך הכרתי כמה משפחות מהיישוב רכסים הסמוך למקום מגוריי, והן המליצו לי להשתתף בסמינר של קירוב. אחרי תהליך לא ארוך חזרתי בתשובה והתחתנתי, וברוך ה' יש לי כיום ילדים ונכדים שומרי מצוות, שאני מאוד גאה ושמח בהם".

כץ עבד במשך רוב חייו כטכנאי במכון לרפואה גרעינית בבית חולים העמק, וכשיצא לגמלאות החל להשתתף בשיעורי תורה. "בשלב מסוים הבנתי שמבחינה כלכלית אני זקוק להכנסה נוספת", הוא מסביר, "וכך מצאתי את העבודה בחברת סופרבוס – בתחילה כמבקר שעולה לאוטובוסים ברחבי הצפון, ואחר כך עברתי לתפקיד בעמדות שירות בהנפקת רב קו.

"מתוקף עבודתי בעמדות השירות, הזדמן לי להיתקל לא פעם בנהגים שהגיעו אלינו עם חפצים שנמצאו באוטובוסים וביקשו שנעביר אותם לחברה, על פי הנהלים. בחברה נוהגים לאסוף את האבדות, להמתין במשך כמה חודשים לכך שמישהו יחפש אותן, ואם אין מי שיוצר קשר, הם בדרך כלל משליכים אותן לפח או תורמים.

"הרגשתי לא פעם שהלב שלי נחמץ – היו שם חפצים שנראו כל כך יקרי ערך וחשובים לבעליהם, וכאב לי על כך שהם לא ישובו אליהם. ביקשתי מהחברה אישור לטפל באבדות, ומאז מעבירים אליי מידי פעם שקים מלאים בחפצים שנמצאו באוטובוסים - אלו בדרך כלל מכשירים סלולריים, אוזניות וארנקים, לפעמים גם מצלמות, ויש הרבה מפתחות.

"אני משתדל לנקוט בגישה אקטיבית, ובמקום להמתין לאנשים שיפנו, אני בעצמי מנסה לאתר אותם וליצור קשר. לפעמים זה ממש קל, כאשר על גבי החפץ רשומים פרטים ומספר טלפון, אך לפעמים זה מאתגר יותר, למשל עם מכשירים ניידים שמגיעים אליי ללא סוללה, או ארנקים ללא שום פרט מזהה, וכדומה".

מצלמה שבעליה טרם אותרו. אולי אתם מכירים אותם?

דרכים יצירתיות

כץ אף פעם לא מתייאש, ומשתדל לאתר את הבעלים בדרכים יצירתיות. "קרה לי פעם שנמצא בטבריה ארנק שבתוכו היה פנקס עם מספרי טלפונים מה שכיום לא מקובל בכלל. ניסיתי להתקשר לאחד מאותם מספרים, והתברר שהארנק שייך לרב חשוב שמאוד שמח לקבל אותו חזרה.

"כשמדובר בארנקים, יש בתוכם לעיתים קרובות כרטיסי אשראי עם שמות של הבעלים. אם השם אינו נפוץ, אני מצליח לאתר אותו לפעמים באתר 144 או בפייסבוק. במקרים רבים זהו שם נפוץ מאוד, אך גם אז אני מצליח לפעמים לפצח את התעלומה, למשל כשאני מזהה על ידי הספרות האחרונות של סניף הבנק את האזור בו אותו אדם מתגורר, וכך מצליח ליצור קשר.

"לצערי גם בבנקים וגם בקופות החולים מסרבים למסור פרטי התקשרות עם אנשים, לכן גם כשיש בידי שמות של אנשים, כולל מספרי זהות שלהם שמופיעים על הכרטיסים, זה לא מספיק כדי לאתר אותם".

יש בארנקים סכומי כסף?

"לפעמים יש בהם מטבעות, אך בדרך כלל לא סכומים משמעותיים. אני לא יודע אם זה בגלל שאנשים לוקחים אותם, או שמלכתחילה לא קיימים.

"באחד הימים הגיע אליי דווקא ארנק עם 1,400 שקל. הופיע עליו שם, והצלחתי לאתר את הבעלים ב-144 ולקבל את הכתובת ואת מספר הטלפון, אך כשניסיתי ליצור קשר הוא לא ענה לי. מכיוון שהוא מתגורר בשכונת הדר בחיפה, מרחק של כחצי שעה נסיעה מהבית שלי, החלטתי לעשות מאמץ ולנסוע לשם במיוחד. כשהגעתי התברר שזה בניין ישן ביותר, ובכניסה פגשתי שכנה שאכן אישרה שאותו אדם מתגורר בבניין, בקומה האחרונה. עליתי עד למעלה, וכשדפקתי את הדלת, פתח לי את הבית אדם ערירי מבוגר מאוד, שסיפר שהמכשיר הנייד שלו נפל לתוך המים, ולכן הוא מנותק קשר כבר כמה שבועות. כשהחזרתי לו את הכסף הוא שמח ממש, ואפילו הצטלמנו יחד".

בפגישה עם אחד המאבדים, לאחר השבת סכום הכסף

הפתעות בלתי צפויות

סוג נוסף של מציאות הוא מפתחות, מכל הסוגים והמינים. "הבעיה הגדולה במפתחות היא שבדרך כלל אין להם סימני זיהוי, וקשה עד בלתי אפשרי לאתר את בעליהם. זה המקום לציין שיש אביזר פשוט מאוד שנמכר בחנויות הסטוק – מעין תווית שניתן למלא בה פרטים אישיים, ולהצמיד באמצעות טבעת לצרור המפתחות. זה יכול להקל מאוד בשמירת המפתחות, וכשאנשים טוענים שהם חוששים לפרסם פרטים אישיים שלהם על הצרור, כדי שחלילה לא יפרצו להם לבית, אני משיב להם שמניסיוני רוב האנשים ישרים ומשתמשים בפרטי הזיהוי כדי לאתר את הבעלים, ולא כדי לפרוץ, ובכל מקרה – אם דואגים יכולים לרשום פרטים של קרוב משפחה או חבר, ולעדכן אותו שאם פונים אליו ידע במה מדובר.

"קרה לי פעם שמצאתי בתחנה מרכזית צרור עם עשרה מפתחות, מכל הסוגים ומכל הגדלים. במחשבה ראשונה היה נראה שאין סיכוי לאתר את הבעלים, ואז גיליתי שלמפתחות מחובר גם דיסק נשלף, וכשהכנסתי אותו למחשב גיליתי עליו תמונה של אדם שאני מכיר באופן אישי, ומתגורר כמאה מטרים מהתחנה המרכזית. כמובן שהתקשרתי אליו ומסרתי לו את המפתחות.

צרפו תווית לצרור המפתחות, וכך הם יושבו לכם

"דרך נוספת שבאמצעותה אני מצליח לא פעם לאתר אנשים, כאשר יש לי כתובת אך אין טלפון, היא באמצעות איתור בית עסק כלשהו בסביבה. אני יוצר איתו קשר ומבקש לבדוק אם יש מישהו שמוכן להגיע לאותה כתובת ולאתר את האדם.

"קרה לי פעם שמצאתי ארנק של בחורה שמתגוררת בירושלים, ברחוב ממש בלתי ידוע. לא איתרתי את מספר הטלפון שלה, אך כעבור רבע שעה בלבד נתקלתי בממצא נוסף – של אדם שמתגורר באותו רחוב בדיוק. זו הייתה סבירות כל כך נדירה, ממש כמו לזכות בלוטו. במקרה הזה הופיע על אותו חפץ מספר טלפון, וכשהתקשרתי אליו ותיאמתי איתו איך יקבל את האבדה, שאלתי אם הוא מכיר את אותה בחורה. הוא השיב שלא, אך הסכים לטרוח להגיע אליה הביתה, לדפוק בדלת ולמסור לה שאני מחפש אותה. למחרת היא אכן יצרה קשר, וכמובן קיבלה את הארנק".

ואיך אתה מוסר את החפצים שנמצאו לבעלים?

כץ מתרגש כשהוא מתאר עד כמה שעם ישראל אוהב לעזור. "כמעט לכל אחד שאני יוצר איתו קשר, מתברר שיש מכר או בן משפחה באזור הצפון ששמח לתאם איתי מקום מפגש ולקחת ממני את החפץ. אני רואה כאן גם המון סייעתא דשמיא, כשאנשים אומרים לי 'בדיוק יש לנו חתונה באזור', או 'בשבוע הבא אנחנו צריכים להגיע לשם', מה שממחיש עד כמה שהכל קורה בהשגחה פרטית ממש".

קמנצקי בתקופת עבודתו בבית חולים העמק

ומה עולה בגורלם של החפצים שאתה לא מאתר את בעליהם?

"אני מחזיר אותם לחברת האוטובוסים, והיא תורמת אותם, אך האדם המאבד נשאר עם טעם רע ועם תחושת אובדן, ומאוד קשה לי לחשוב על כך".

זו גם הסיבה שהוא מבקש להעביר את המסר: "אם יש לכם חפצים שיקרים לליבכם, אל תזניחו אותם, ופשוט תרשמו עליהם פרטים מזהים – שם ומספר טלפון. גם על מכשירים סלולריים ניתן להדביק שם ומספר של מישהו אחר מבני המשפחה, או להכניס כמספר חירום ולציין שם. אמנם כולנו בטוחים ש'אין סיכוי שנאבד את החפצים שלנו', אך לצערי זה קורה לעיתים קרובות יותר מכפי שנראה, ותאמינו לי שאנשים תמיד ישמחו לעזור ולהשיב לכם אותם. אתם רק צריכים לעשות את ההשתדלות מצידכם".