"האישה זעקה לבורא עולם 'אל תיקח אותו', ואני הצטרפתי לתפילות"

במרכזו של עמק יזרעאל, בין שדות מעובדים לרוח כפרית, שוכן מושב כפר יחזקאל, בו גדל נדב כרם כילד, כשהוא מרגיש מחובר לאדמה ולערכי החלוציות שאפיינו את המושב, ומאידך מחובר מאוד לעולם המוזיקה, מאזין לה במשך שעות רבות, ובהמשך אף מלמד את עצמו לנגן בגיטרה.

"כפר יחזקאל הוא מושב מאוד ציוני ושורשי", מסביר נדב, "הייתי מחובר מאוד לאדמה ולערכי החלוציות שהגיעו אליי מסבא רבא שלי שנמנה על מייסדי המושב. את ערכי הדת קיבלתי בעיקר מאמא. זה לא שהקפדנו על שמירת הלכות, אבל היא זו שהעניקה את האווירה המסורתית לבית. באותם ימים לא העליתי בדעתי שיבוא יום בו המסורת תהפוך להיות דרך חיים אצלי, בטח ובטח שלא ראיתי את עצמי חוזר בתשובה ומתחיל לשמור מצוות".

"הרגשתי שבורא עולם איתי"

כשהתגייס נדב לצבא הוא שובץ ביחידת המארבים של המשטרה הצבאית, ולאחר שחרור עבד בתחום הביטחון כדי לחסוך כסף לטיול. "במבט לאחור אני יודע שכבר באותם ימים החלו לצוץ בי שאלות ומחשבות על החיים", הוא מעיד, "אני זוכר את עצמי יושב בסיומו של יום עבודה ומהרהר: 'למה אנחנו בכלל חיים פה?' אך הן נשארו בגדר מחשבות ולא הובילו להתעוררות ממשית.

"מיד לאחר שהיה ברשותי מלוא הסכום ליציאה לטיול, עזבתי הכל וטסתי לדרום אמריקה", הוא ממשיך, "טיילתי ברחבי היבשת והיה מאוד מרתק ומהנה. במהלך הטיול הרגשתי שנפתחים לי הרבה מחסומים, ושבנוסף אני חווה גם חוויות רוחניות – ממש ניסים והשגחות פרטיות שהפתיעו אותי מאוד".

למה אתה מתכוון?

"אתן דוגמה: אני מרכיב משקפי ראייה וממש זקוק להם. באחד הימים נסעתי עם חברים לשוק בפרו, וכשהיינו במונית בדרך חזרה לאכסנייה, נזכרתי ששכחתי את המשקפיים באחת המוניות. החברים הסכימו לחזור איתי, וכך עברנו את כל הדרך בחזרה. כשהגענו לשוק חשכו עיניי כשהבחנתי בים של מוניות צהובות, והיה נראה חסר סיכוי למצוא את המשקפיים. אבל ידעתי שאני לא יכול להמשיך את הטיול ללא משקפיים, לכן התפללתי לבורא עולם שיעזור לי, ואז הרגשתי מעין דחף לפנות למונית מסוימת שחנתה בסמוך. פשוט צעדתי לקראתה, וכשהצצתי פנימה גיליתי למרבה התדהמה את הנהג שהיה לנו קודם, ועל הספסל האחורי היו מונחים המשקפיים שלי... פתחתי את הדלת, אמרתי 'שלום' ו'תודה רבה' בספרדית, לקחתי את המשקפיים והלכתי. וזו רק דוגמה אחת, כי היו עוד מקרים רבים מאוד שהרגשתי בהם סייעתא דשמיא גדולה, שבורא עולם ממש נמצא איתי".

זה שינה לך משהו בחיים?

"זה היה מעורר, אך בפועל לא השתנה כלום, כי כשחולף קצת זמן אתה חוזר בסופו של דבר לשגרה".

"אלוקים, אל תיקח אותו!"

אבל במקרה של נדב, המתינה לו ההתעוררות דווקא בהמשך. "אחרי שחזרתי לארץ הרגשתי שאני זקוק שוב ליציאה לחו"ל", הוא משתף, "וכך יצאתי לעבוד כמאבטח באוניית נופש. גם שם חוויתי כמה חוויות שעוררו את הרוחניות שבי, אבל המקרה המעורר ביותר היה כשבאחד הימים קיבלנו קריאה לבוא מהר למזח האונייה. הייתי שם יחד עם קבוצת מאבטחים ישראליים, כולם אחרי שירות קרבי, ורצנו בשיירה ארוכה לאורך האונייה הענקית, עד שהגענו למזח, שם ראינו את הרופאה של האונייה עושה למישהו החייאה, כאשר הוא מחליף צבעים, ואשתו שעומדת לצידו צועקת: ‘God, don't take him!’ - אלוקים, אל תיקח אותו.

"אני לא יודע לאיזה דת בדיוק הוא השתייך, אבל ראיתי שחולף זמן והדופק והנשימה עוד לא חוזרים, והתחלתי גם כן להתפלל עליו, כי כאב לי מאוד. ראיתי סביבי עוד מאבטחים שנושאים תפילה, אפילו שאף אחד מאתנו לא הגדיר את עצמו כדתי. אחרי דקות ארוכות הוא פתאום השתעל בבת אחת והצבע חזר לו לפנים. הרגשתי באופן מוחשי שהתפילה של כולנו פעלה – אנחנו ביקשנו ואלוקים החזיר אותו, נגד כל הסיכויים".

אלא שגם אז, לדבריו של נדב, הוא טרם ראה את הקשר הישיר לבורא עולם. "המשכתי במשך תקופה לעבוד באונייה, ואז חזרתי לארץ והתחלתי ללמוד תואר במוזיקה ולימודי תיפוף. בשלב מסוים הציעו לי חברים להצטרף אליהם להרכב מוזיקלי. בתחילה היססתי, כי חלף זמן רב מאז שניגנתי לפני קהל, אך הם שכנעו ובסופו של דבר שמחתי להצטרף. כך נולד ההרכב המוזיקלי שלנו והתחלנו לעבור מאירוע לאירוע, כשמקביל לכך אני לומד תואר ראשון וגם מתקרב ליהדות".

איך מתקרבים ליהדות דרך תואר ראשון?

"זה לא היה דרך התואר, אלא בזכות תוכנית 'נפש יהודי' שהייתה באוניברסיטה והציעה מלגה למי שלומד יהדות. במסגרת התוכנית זכיתי ללמוד עם אברכים יקרים ומתוקים, ובעיקר התלהבתי מהמידות ומהיחס שלהם. התארחתי אצל חלקם בשבתות, והכנסת האורחים שלהם הייתה מדהימה. כך התקדמתי עוד ועוד ביהדות, כשאני נחשף למושגים שמעולם לא הכרתי ולא שמעתי עליהם, ומרגיש שהם מרתקים אותי ואני רוצה לקבל עליהם הסבר".

עשר שנות מחקר

בניגוד לאנשים שעושים תהליך בבת אחת, נדב מציין שאצלו זה לגמרי לא היה ככה. "הרגשתי שלפני שאני לוקח על עצמי משהו ומתחייב לעשות אותו, אני רוצה להבין אותו ולהיות בטוח שהוא נכון. כתלמיד באקדמיה נחשפתי תמיד למחשבה ספקנית, וניסיתי לחקור כל פרט לעומק כדי להבין אם הוא נכון. כך ישבתי וחקרתי באותם ימים הרבה מאוד תחומים, ביניהם מעמד הר סיני, ההתגלות לעם ישראל, סדר הדורות ממשה רבינו עד אלינו, השילוב בין תורה ומדע, מוות קליני, ועוד ועוד. במשך עשר שנים חקרתי וקראתי המון, כשאני מסתייע בספרים רבים, ביניהם ספריו של הרב זמיר כהן שמאוד עזרו לי, וכן גם הייתה תקופה בה למדתי בישיבות בירושלים ולאחר מכן בישיבת הסדר".

קיבלת תשובות?

"כן, קיבלתי תשובות, אבל כיום אני יודע שקצת הקצנתי, כי יש גבול לחקירות שניתן לעשות, בפרט כשהן באות על חשבון דברים אחרים, ובכל מקרה - בסופו של דבר תמיד יגיע רגע בו תצטרך לקפוץ למים. הרגע הזה הגיע, וכיום אני ברוך ה' חי חיים מלאים של תורה והלכה. בשנים האחרונות קצת עזבתי את הרצון 'להוכיח' ואני מתמקד יותר בלימוד יומי, בתפילות ובסיפורי צדיקים - מרגיש שהדברים האלו מחזקים אותי יותר מכל".

וגם המוזיקה עברה אצלו שינוי ניכר. "מיד אחרי שסיימתי את לימודי התואר הציעו לי להיות מורה לתופים בקונסרבטוריון בעמק יזרעאל, ומאז אני עובד שם במשרה מלאה. בנוסף, לימדתי את עצמי במשך השנים גם פסנתר, והתחלתי לכתוב ניגונים". 

לדבריו, אחרי שפרסם את הניגון הראשון, הוא שמע סביבו תגובות נלהבות, כאשר התגובה שחזרה על עצמה שוב ושוב הייתה 'זהו ניגון חסידי!'. "רק אחר כך התוודעתי לכך שיש סולם מיוחד לניגונים חסידיים, וזהו דבר שלא הייתי מודע לו עד אז", מגלה נדב. "אחר כך כתבתי ניגון לזכרה של אישה יקרה שנפטרה בגיל צעיר מאוד והשאירה שני יתומים. קראתי לו 'ניגון ליעל', ואחר כך הגיעו ניגונים נוספים. בנוסף, אני מחדש ומעבד ניגונים יהודיים עתיקים, רבים מהם ניגונים של אדמו"רי חב"ד. אני מרגיש זכות גדולה לעשות זאת. במקביל לכך אני שותף בהרכב שנקרא 'שלישיית נדב כרם', בו אנו יוצאים בהופעות במקומות שונים, ואף עומדים להוציא בקרוב את האלבום הראשון שלנו".

ואי אפשר שלא לשאול – מה אתה מרגיש בימים אלו של חודש אלול?

"אני מתרגש לחזור בתשובה, אוהב את הימים האלו שבהם אני מרגיש מחובר לעצמי, וגם משתדל להיות סלחן כלפי עצמי ולא שיפוטי. כיום כבר ברור לי שחזרה בתשובה אינה מסתיימת ברגע אחד, אלא היא חלק ממסע חיים שלם, בו אתה צריך מצד אחד להיות נחוש לדבוק תורה ומצוות, ומצד שני להבין שזהו תהליך ארוך בו אתה מתחיל לטפס בסולם שניצב ארצה, וראשו מגיע לשמיים. השאיפה היא לעלות שלב-שלב בעדינות, ולזכור שלכל אחד יש מסע פרטי משלו".