"הפרופסור אמר שהסיכוי שזה יקרה הוא 10% ופחות מזה": שולי שמואלי מסכמת מסע של מלחמת אמונה

07:30, יום שני. תאונת דרכים קשה. רכב התהפך בכביש 2 לתוך תעלה, סמוך לזכרון יעקב. ברכב הזה היו אבא שלי וסבתא. סבתא שגידלה אותי כל הילדות כמו אמא שנייה.

את הבוקר הזה לא אשכח לעולם.

אבא יצא בחסדי שמים מרובים כמעט ללא פגע, רק שברים בצד ימין של הצלעות. מי שראה את התמונה של הרכב בזירת התאונה, כשהוא הפוך בתוך התעלה שבשולי הכביש המהיר, יכול היה להבין שמדובר בנס כמעט גלוי.

הרכב הפוך בתוך תעלה בשולי הכביש המהיר

כשסבתא הגיעה לבית החולים, הבהילו אותה לחדר ניתוח. לא היה זמן אפילו לעשות צילום CT. אלו היו שעות מורטות עצבים, של בכיות ותחנונים לבורא עולם. המנתח יצא והסביר את המצב. "אנחנו נותנים לה צ'אנס. לא יכול להבטיח מה יהיה בהמשך", הוא סיכם.

אחרי הניתוח העבירו אותה לטיפול נמרץ נשימתי, ואנחנו באותו זמן המתנו לעדכון. אחרי שעתיים שבהן אף אחד לא יצא אלינו, לחצנו על כפתור האינטרקום שבכניסה למחלקה. האחות הסבירה את המצב בשתי המילים הכל כך לא פשוטות – "עובדים עליה".

לא מאחלת לאף אחד לשמוע את המילים הללו.

אחרי חצי שעה נוספת, אחד העובדים נכנס למחלקה עם כרטיס העובד שגיהץ בכניסה, ואנחנו בעזות ישראלית התגנבנו אחריו לתוך המחלקה. אחת האחיות זיהתה מיד את האורחים הלא רצויים וניגשה אלינו. ביקשנו לקבל עדכון על המצב. היא הסתכלה עלינו במבט מלא חמלה ואמרה בטון שקט, "מנסים לייצב אותה, המצב לא...", היא לא השלימה את המשפט, והלב שלי נפל לרצפה.

ישבתי על ספסל באמצע מסדרון הומה אדם בבית חולים רמב"ם, ופשוט בכיתי ללא מעצור לתוך ספר התהילים שכיסה את פניי, כשאני מבטיחה לה' שאני אעשה כל מה שירצה – רק שיציל לי את סבתא.

סבתא היתה מורדמת ומונשמת, ולמחרת מנהל המחלקה אמר לנו שהיא תזקק להנשמה מלאכותית עד שהשברים המרובים בצלעות יתאחו. "לאדם צעיר זה לוקח שלושה חודשים, ולאדם מבוגר זה לוקח יותר זמן", אמר ואז הוסיף, "ולפעמים, אצל אנשים מבוגרים, העצמות לא מתאחות אף פעם, ואז צריך להזדקק להנשמה לכל החיים", הוא סיים להסביר, ואני קפאתי.

לא הבנתי מאיפה המציאות הזאת נפלה עלי. רק לפני רגע, הכול היה כל כך, כל כך, רגיל. קיבלתי סטירת לחי מצלצלת. רק רציתי שהכול יחזור להיות כמו שהיה. אותה מציאות, שלא תמיד מעריכים, עד שמשהו משתבש. ידעתי שיש רק אחד ויחיד שיכול לשנות את כל התמונה – בורא עולם.

תמונת אילוסטרציה

"שלפנו את כל כלי הנשק הרוחניים"

הדבר הראשון שעשיתי היה תפילות ותחנונים. אלו היו ימים של בכיות נוראיות, כשאני מתחננת לה' ומבקשת על סבתי. הדבר השני שעשינו לזכות רפואת סבתא היה צדקה. כולנו נתנו צדקות למקומות של לימוד תורה וזיכוי הרבים. הדבר השלישי היה תשובה. ידעתי שאם הצער הזה הגיע אלי, אז יש לי חלק בדבר. עשיתי חשבון נפש והבטחתי לה' שאתקן בעצמי את מה שדורש תיקון.

הדבר הבא שעשיתי היה להבטיח לה' שאם הוא עושה לנו מעל הטבע, אנחנו נעשה פרסום הנס ונקדש שם שמים. לאחר מכן הגיע השלב הבא, שהיה – להאמין במעל הטבע. אחרי ימים ארוכים של בכיות, הבנתי שאם אני מאמינה שה' יעשה לנו נס, אני צריכה להוכיח לו שאני מאמינה בזה. ואם אני מאמינה שזה באמת יקרה, אני אמורה לשמוח. בסעודת ליל שבת ביקשתי מבעלי שנרים כוסית לחיים, ונחגוג כבר עכשיו את הניסים שה' יעשה לסבתא, מתוך בטחון שזה מה שיקרה. במהלך השבת חיזקתי את עצמי וקראתי בספר שלי "מחשבה יוצרת מציאות" את פרק 7, שנקרא – 'לגעת מעל הכוכבים'. הפרק הזה מדבר על ניסים, על ישועות מעל הטבע, על להאמין שהכול, אבל הכול – אפשרי.

זה היה ברור לי שזה יקרה, וכבר ביום ראשון בבוקר דאגתי להכניס לתיק שלי מצלמה, לתעד את רגעי הנס. בסבב רופאים הבא שאלתי, "אתם עושים לה צילומים ובודקים את המצב? אני מאמינה בניסים", הודעתי.

שישה ימים לאחר התאונה, כשדיברנו עם אחד הרופאים במחלקה על המשך הדרך, הוא אמר: "עד שנגיע לשלב שבו היא תוכל לנשום לבד... עד שנגיע לשם...". באותו זמן סבתא עוד היתה מורדמת ומונשמת, כשבימים שלאחר מכן עשו לה פיום קנה, שזה פתח בצוואר דרכו מוחדר צינור הנשמה שמזרים חמצן לריאות על ידי מכונת ההנשמה.

בימים הבאים עשיתי הפרשת חלה, לבד עם עצמי בבית, כשאני מדברת דיבורי אמונה ומתפללת לה'.

בשיחה עם חברה, היא עודדה אותי לעשות מעשה של התחזקות בצניעות והזכירה לי את מה שאמר רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל: "הידור אחד בצניעות שווה יותר ממאה הידורים (!) בכל התורה כולה". לקחתי מהארון שמלה שאני כל כך אוהבת ונפרדתי ממנה לשלום, לזכות רפואת סבתא. זה לא היה קל, אבל כגודל הקושי – כך גודל השכר.

המשכנו כולנו ושלפנו את כל כלי הנשק הרוחניים שיכולנו לחשוב עליהם – תהילים, תפילות בדמעות, לכוון ב'אשר יצר', סגולות, הפרשת חלה, חיזוק בצניעות, הדלקת נרות לצדיקים, התחזקות רוחנית וקבלות.

המלחמה האמיתית – התחילה

ואז, שבועיים וחצי לאחר התאונה, הגיעה המלחמה האמיתית. מנהל המחלקה, פרופסור, קרא לנו לשיחה, והמבט שלו לא בישר טוב. הוא אמר שלסבתא יש שברים מרובים בצלעות שלא מאפשרים נשימה עצמאית. לבחור צעיר לוקח להחלים מפציעה כזו שלושה חודשים, לאדם יותר מבוגר חמישה חודשים, הוא הסביר, ואז הוסיף במילים האלה ממש: "בגיל שלה, הסיכוי שהיא תצליח אי פעם לנשום בכוחות עצמה עומד על 10% ואולי אפילו פחות מזה". 

יש רגעים בחיים שלך שאתה יודע שאתה בחיים לא תשכח. זה היה אחד מהם.

זה היה יום של מערבולת רגשית-אמונית, הכול התבלבל ביחד. בהתחלה זה היה נראה כמו אמונה חזקה בבורא עולם, אבל אחרי זה הגיעה התפרקות של בכי והיסטריה, ואחר כך – מלחמת אמונה. הרגשתי באותם ימים שכרגע אני נמצאת במבחן משמים, מבחן של אמונה. חשתי כאילו הציבו אותי בתוך זירת ההיאבקות עם היצר הרע, והקרב על האמונה – מתחיל.

נלחמתי. נלחמתי להאמין ולבטוח שבורא עולם איתנו והוא כל יכול, והוא אוהב אותנו והוא יעשה את זה. הוא ירפא אותה, ולא סתם ירפא אותה, ירפא אותה בכזו מהירות שהרופאים יישארו עם פה פתוח.

לא יכולתי להסכים לתחזית קשה שכזו, ויותר מזה – לא יכולתי להסכים עם מציאות שכזו אף לא לחמישה או שלושה חודשים. רציתי רפואה – ומהירה, ברגע אחד, עכשיו. כשאמרתי זאת לאנשים קרובים לי, הם אמרו לו: "אוי, שולי... חמודה...", במין טון שמעביר את המסר שאני ילדונת תמימה שכזו, שלא ממש מעכלת את המצב, וניסו להסביר, "יש מציאות, היא אישה מבוגרת, זה ייקח זמן". לא יכולתי לשאת משפטים שכאלו, שהגבילו את האמונה במעל הטבע.

למחרת היה זה יום שישי. התפללתי בדמעות לבורא עולם, שוב, הנודניקית הקבועה שלו בשבועיים וחצי האחרונים.

הייתי צריכה נס. בכיתי, זעקתי, התחננתי, והאמנתי שה' ירפא אותה מעל הטבע.

שבת ירדה לעולם.

מוצ"ש. חיפשתי את הפרשנים על הפסוק שהוא חמצן ברגעי קושי –  "יהי חסדך ה' עלינו כאשר יחלנו לך" (תהילים ל"ג, כ"ב). המלבי"ם כותב שם: "'יהי' מכל מקום אבקש בל נצטרך לחכות ולהמתין זמן רב על חסד ה', רק 'יהי חסדך ה' עלינו' תכף 'כאשר יחלנו לך' ותושיענו תיכף". ו'מצודת דוד' מפרש על הפסוק הזה: "כאשר – כפי התקווה, כן יהי החסד". אז החלטתי לקוות, אבל בגדול, כי בעצם – למה לא? תוך שבוע, קבעתי – סבתא נושמת לבד.

שבוע לאחר מכן, ביום שישי, זה קרה – סבתא נותקת מצינור ההנשמה באופן קבוע, ויכלה לנשום עצמאית עם תמיכה נשימתית קלה בלבד. ימים מעטים לאחר מכן, שבועיים (!) לאחר אותה שיחה קשה עם הפרופסור, שנתן סיכוי של 10% ופחות מזה שהיא תוכל אי שם בעתיד הרחוק לנשום עצמאית, ראינו את הנס המלא לנגד עינינו – סבתא נותקה מהפיום קנה, כשהיא נושמת עצמאית לחלוטין.

אמונה משנה מציאות, גם מעל הטבע.
תודה לבורא עולם.

מִזְמוֹר לְתוֹדָה: הָרִיעוּ לַיהוָה, כָּל הָאָרֶץ;
עִבְדוּ אֶת יְהוָה בְּשִׂמְחָה; בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה;
דְּעוּ כִּי יְהוָה הוּא אֱלֹהִים: הוּא עָשָׂנוּ, וְלוֹ אֲנַחְנוּ עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ;
בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה; הוֹדוּ לוֹ, בָּרְכוּ שְׁמוֹ;
כִּי טוֹב יְהוָה, לְעוֹלָם חַסְדּוֹ; וְעַד דֹּר וָדֹר אֱמוּנָתוֹ;