שווה סיפור: אלא בי

להבות של אש פרצו מהחלונות, עשן רב וסמיך. לא לזה התכוון המשורר. זה יצא משליטה. זיעה קרה כיסתה את הפנים שלי, את הידיים. לא, רק זה לא... אנשים צעקו: "בית הכנסת!!!!!". כמו הד שמעתי את הצרחות באוזני. לא האמנתי. למה עוד אני מסוגל?!

*

כולם הכירו אותי כיוסף, הבריון של השכונה. גדלתי בבית טוב – אמא עקרת בית, חמה ואוהבת, אבא איש אדמה, חקלאי, איש של אמונה וחזון. מגיל אפס ידעתי שאם רוצים גשם חייבים להתפלל, ושיש פריווילגיה של קשר בלתי אמצעי עם הקב"ה למי שזורע וקוצר. היינו מסורתיים, אבל הקשר עם בורא עולם היה מעל הכל.

תמיד הייתי מנהיג. נולדתי כך. אחריות ושליטה היו התכונות החזקות שלי, ראש גדול ותפיסה מהירה התלוו אליהם. עוד לפני שסיימתי את גיל ההתבגרות כבר התחלתי לעשות עסקים. גיליתי עולם ענק של כסף, ולא הבנתי למה אבא שלי נקרע כל כך הרבה כשיש אפשרות לעשות הרבה יותר, באפס מאמץ. מובן שה"עסקים" האלה שלי היו בגבול האפור.

כשאמא שלי הבינה מה קורה בחצר האחורית שלה, היא חישבה לצאת מדעתה, לא האמינה שככה הבן שלה מתנהג. אבא שלי התהלך כמו ארי בסוגר, מנסה להבין איך למען השם הגעתי בכלל למצב הזה. ואני – חוץ מלכאוב על הצער שלהם, לא הבנתי מה הבעיה בכלל... וכך פיתחתי שרירים, קפצתי מעל גבולות מתוחים. רציתי כסף. אחרי כמה עסקאות כבר יכולתי לקנות אופנוע – כן, עוד לפני שלמדתי לנהוג בו בכלל... עם הזמן, הכיפה הוסרה מהראש. תפילין הנחתי רגע לפני שקיעה, אם זכרתי בכלל.

אמא לא אהבה את זה, בכלל. בכל פעם, אחרי שהחברים היו יוצאים מהבית, היא עיקמה את האף, שאלה למה אני לא יכול למצוא חברים טובים יותר. בלילות היינו יוצאים לעשות "חרקות" בכביש הראשי לפני המושב, ולסגור קצוות של עסקאות מפוקפקות.

כשגדלתי עוד קצת, כבר הייתי ראש הכנופייה. קבוצה של חבר'ה צעירים היתה נתונה למרותי, כל מילה שלי היתה קודש. כמנהיג, ידעתי איך לדבר איתם, להוביל אותם, לגרום להם לעשות הכל כדי שאהיה מרוצה, בדרך נעימה וחברית.

מיום ליום רק הלכתי והתעצמתי. פיתחתי שרירים חזקים יותר. העסקים התרחבו ונגעו בנקודות שכבר היו רחוקות מאוד מהגבול האפור. הייתי ראש הפושעים. הפכתי מיוסף – הבריון של המושב, ליוסף – ראש המאפייה המקומית.

ובכל זאת, היו לי גבולות. אולי זה מפליא, אבל כאחד שגדל בבית עם מסורת חזקה, היו דברים שלא עסקתי בהם, ואף אחד מאלה שהיו תחת מרותי לא העז לעשות זאת. כולם הכירו את סלידתי משפיכות דמים. לכן גם נמנענו מלהיכנס לתחומים שיכלו להגיע לדבר כזה. בנוסף, רבנים, וכל דבר שקשור לדת, היו קודש מבחינתי. היו עוד כמה דברים שהיוו קו אדום. לא אפשרתי לעצמי לשקוע עד הנפש בסירחון. אותו מצפון שלי גם לא אפשר לי להקים משפחה. לא רציתי להכניס אישה וילדים לתוך הבוץ הזה שלי.

באחד הימים היה צורך באיתות אזהרה לאחד האנשים שעשו איתנו עסקים, אחד מהחבר'ה החדשים נשלח למשימה. הוא עקב אחר ה"אובייקט" כמה ימים, ולאחר שלמד פחות או יותר את סדר היום שלו, הוא יצא למשימה. המטרה היתה אזהרה בלבד, ללא פגיעה בגוף, וכמובן לא בנפש, חלילה.

בשטח, העניינים התנהלו אחרת. המעקב הקודם לא היה שווה למציאות של אותו היום, ואיכשהו, האיש שהיה המטרה שלנו הבין שעוקבים אחריו. הוא ניסה להתנער מה"זנב", ונכנס לבית הכנסת הסמוך, שהיה ריק באותה שעה. הוא חשב שבזה יקנה לעצמו מחסה זמני, אבל הבחור שלי לא הרפה. הוא התקרב לחלון בית הכנסת, בחן וראה שאין בו איש, כך שלא צפוי להיגרם נזק. בהחלטה של רגע הוא הוציא מכיסו רימון הלם, וזרק פנימה.

הבום היה עוצמתי. יותר מהצפוי. עשן יצא מבית הכנסת, והבהיר שמשהו חריג קרה שם. רימון הלם לא גורם לכמות עשן כזו... בדרך כלל הוא לא גורם לנזק ממשי ואין בו סכנה מהותית. ובכל זאת – משהו השתבש... אלו היו ימי חורף קפואים. תנור ספירלה קטן, שאי מי שכח לכבות, ספג את הנחיתה של הרימון, והתלקח. בתוך רגעים ספורים, בית הכנסת עלה בלהבות.

בחסדי שמיים, כמה אנשים צדיקים ואמיצים גברו על לשונות אש, הוציאו ספרי תורה. כבאית שהגיעה במהירות הצילה את כל מה שנותר. אך למרות המאמצים, בית הכנסת ספג פגיעה משמעותית. התמונות שיצאו משם החרידו כל לב. גם את שלי. הזדעזעתי. לא הצלחתי להבין איך. בן אדם שעובד תחתי, גם אם חדש, עדיין יודע שבית כנסת. זה קודש. קודשים.

איך למען השם קרתה תאונה כזו? תפסתי את ראשי בין ידי, משתולל מכעס ומהלם. הבחורצ'יק היה מבוהל כהוגן, כבר ידע שלכל שבת יש מוצאי שבת. חברים ניסו להרגיע, אמרו שאף אחד לא התכוון, שגגה, הביאו מילים יפות מהתורה, ניסו להרשים. לא קניתי. כמה מהם גם היו אמיצים מספיק כדי לתהות איך אני עושה מעשים של פשע, אבל בוכה על פגיעה בבית הכנסת. משהו שם לא הסתדר להם. לך תסביר להם שכל מה שהחזיק את המצפון שלי עד היום היה – שאני לא מתקרב לקודש, שיש לי סייגים. והנה – זה נפרץ, ואני יודע שהתהום שלי מחכה לי.

נסעתי למקום. אף אחד לא מכיר אותי, אף אחד לא יודע שאני הראש, ואני האשם. נכנסתי לבית הכנסת. ריח האפר קידם אותי. אנשים כאובים הסתובבו שם עם הגבאי והרב, מנסים לאמוד את הנזק, מצקצקים בשפתיים חרבות. כשראיתי את החורבן עלו לי דמעות. החלטתי שהשיקום – עלי. להגיד פתאום לרב שאני רוצה לשלם היה מוזר, לא רציתי שיתחיל לחפור, לבדוק. רציתי משהו אנונימי, שיבוא בעילום שם. "תורם כלשהו מצא לנכון לתרום את כל העלות של שיפוץ המקום".

ככל שהתעמקתי ברעיון, כך הוא מצא חן בעיני יותר. בעיקר רציתי מרגוע למצפון המייסר. מצאתי עורך דין כלבבי, וביקשתי ממנו שיהיה המגשר, הפרגוד שלי. הצעתי הצעה מפתה – עלות שיקום בית הכנסת, כולל הקמת מבנה חדש עם אולם ועוד, בעלות של מיליונים. עורך הדין, שלא ידע כלום על הגורם לשריפה, התפעל מנדיבות לבי. זו הצעה לא שגרתית בעליל.

הוא שלח מכתב לגבאים, לרב בית הכנסת, עם ההצעה. התורם מעוניין בעילום שם. היה ברור לי שהתשובה תבוא באותו היום, אבל לא. גם עורך הדין, כמוני, ציפה לתשובה מהירה בנוסח של: כן, בוודאי, תודה - אבל היתה רק דממה דקה. אילולא המכתבים שהגיעו אליהם על ידי שליח שגם החתים אותם על קבלתם, הייתי תוהה אם הם בכלל ראו את ההצעה.

אחרי שבועיים, עורך הדין התקשר אלי. הוא סיפר שהרב פנה אליו, וביקש לדעת את זהות התורם. עורך הדין חזר על מה שנכתב במכתב – שהתורם מבקש להישאר בעילום שם. הרב השתהה כמה רגעים, ואז אמר שאם כך, תהיה לו בעיה לקבל את התרומה. עורך הדין שאל למה, והרב הסביר: היות שזה מקום קדוש, כל שקל שמגיע אליו חייב להגיע ממקום נקי וטהור. הוא לא יכול לקחת את הכסף אם אינו יודע מה מקורו. עורך הדין התפעל, אמר שמעולם לא ידע על הלכה כזו, וחזר אלי, כדי לברר אם ארצה לחשוף את עצמי, או אולי לתת הוכחה כלשהי על כשרות הכסף, כדי שהרב יהיה רגוע.

לא ידעתי מה לעשות. לא היה לי איך להוכיח, ואני לא הולך לשקר, להוסיף חטא על פשע. הבנתי שהגעתי למדרגה האחרונה במדרון של התהום: אפילו הכסף שלי לא יכול לקנות לי כפרה.

נזכרתי בסיפור של בן דורדיא. כשהייתי ילד, הרב בבית הכנסת סיפר לנו על חוטא גדול, שלא היה דבר עבירה שלא עשה, וביקש לחזור בתשובה, כאשר ראה שאף אחד לא מוכן לעזור לו ולבקש בשבילו רחמים מבורא עולם, הוא שם את ראשו בין ברכיו, בכה ואמר: "אין הדבר תלוי אלא בי". מרוב בכי יצאה נשמתו, ובת קול מהשמיים אמרה שמזומן הוא לחיי העולם הבא.

המילים של הרב אז צפו למולי. יצאתי ליער, שאגתי מנהמת לבי, התמוטטתי על סלע, בוכה. אין הדבר תלוי אלא בי. בכיתי את חיי, את הדמעות של הורי, את הכאב שהסבתי להם. בכיתי את מי שהפכתי להיות, את מי שיכולתי להיות והפסדתי. בכיתי עד להיכן הגעתי ואיך קרה עוון כזה, שאפילו לתרום שקל לבית הכנסת אני לא יכול. אוי!

נרדמתי שם, בינות ענפים וחרקים. כשהשמש זרחה שוב, הבנתי: אין הדבר תלוי אלא בי.

נכנסתי לרכב, ונסעתי לרב שאותו יצא לי להכיר פעם, באיזו צומת בחיים. ישבתי אצלו, בכיתי, התוודיתי, בקשתי דרך כפרה. הרב היה סבלני, פתח לי דלת. התחלתי שיקום, תהליך ארוך של שנים שבהן ניתקתי קשר עם החברים, ובניתי לי זהות חדשה. יצאה נשמתי באחת, ושבה אליה חדשה, טהורה, נקייה יותר. אלוקים פתח לי פתח כפתחו של אולם, העניק לי אור. זכיתי לחזור. בהמשך גם בניתי בית, משפחה. הפכתי למקור גאווה להורי, לעצמי, למי שהפכתי להיות.

ומה קרה לבית הכנסת ההוא, אתם שואלים?

דאגתי להתרים אחרים, גבירים שבאתי איתם במגע. זיכיתי אותם-אותי. ידעתי שזה בית הכנסת שלי, בית מקדש מעט שהפיח בי אש, כפי שכתב הרמח"ל: "תראה הגחלת שאינה מלובה, השלהבת היא בתוכה, כמוסה וסגורה, אשר בהפיח בה אז תתפשט ותתלהב ותצא מתרחבת והולכת, ובשלהבת ההיא נראים כמה מיני גוונים, מה שלא נראה בתחילה בגחלת...".

לפעמים, רק שאתה נשרף – אתה נולד.