השופטת שנלחמת למען הפצועים: "הם מגיעים אחרי שהחיים שלהם השתנו ב-180 מעלות"

"במשך שנים פגשתי מקרוב את המקרים הקשים ביותר של חיילים שנפצעו במלחמות, ושחייהם השתנו ב-180 מעלות, תמיד רציתי לעזור וגם עשיתי זאת כמירב יכולתי, וכעת – אחרי שיצאתי לגמלאות, החלטתי פשוט לעשות זאת בהתנדבות".

השופטת בדימוס דרורה בית אור אומרת את הדברים בטבעיות. כאילו זה מובן מאליו ששופטת לשעבר תתייצב לצידם של חיילים שנפגעו ותסייע להם, ללא שום תמורה, כדי לקבל את הפיצויים המגיעים להם ממשרד הביטחון.

למען הפצועים

"עבדתי כשופטת בבית משפט השלום בבאר שבע במשך למעלה מעשרים שנה", מבהירה השופטת בדימוס. דרורה שימשה בעיקר כשופטת פלילית, ולקראת סיום הקדנציה מונתה לעמוד בראש בית משפט קהילתי העוסק בשיקום עבריינים בפיקוחו של בית המשפט. הייתה זו יוזמה ראשונה מסוגה בישראל, ודרורה הייתה השופטת הראשונה בארץ ששימשה בכזה תפקיד.

עם סיום הקדנציה היא ניצלה את העובדה ששופט יכול לפרוש מתפקידו, ולחזור מיד לעבודה משפטית בהגדרת שופט בדימוס, כשהוא ממשיך לעבוד כשופט לכל דבר, אך בפחות תחומים מכפי שעסק בהם קודם. כך היא המשיכה בתפקידה, כשהיא עומדת בראש וועדות חשובות, ביניהן ועדת ערר לנכי צה"ל.

למה צריכים הנכים ועדת ערר?

"כבר לפני שנים הבינה מדינת ישראל שכמדינה מרובת מלחמות, חייב החוק לתת מענה לחיילים שנפגעו או נפצעו או חלו בשירות הצבאי שלהם, וכתוצאה מכך נגרמו להם הגבלות לצמיתות", היא מסבירה. "כתוצאה מכך נחקק כבר בשנת 1959 חוק שמכיר באותם חיילים, ואף נותן להם מעטפת מגוננת הכוללת תמלוגים ושיקום. החוק תקף לגבי כל חייל – בשירות סדיר, במילואים ובקבע, וכן לגבי שוטרים וכל מי שקשור לכוחות הביטחון. אבל כדי להיכנס תחת הקטגוריה של אלו הזכאים לכל המעטפת הזו ומקבלים הכרה, יש צורך להוכיח כי הפציעה או המחלה אירעו בעקבות הלחימה, וכאן נכנסות ועדות הערר לתמונה.

"במשך עשר השנים האחרונות לתפקידי ישבתי בוועדות ערר שבבית המשפט, שבראש כל אחת מהן יושבים שופט ושני נציגי ציבור – אחד מהם רופא, והשני עובד סוציאלי או פסיכולוג. בכל מקרה שמובא לוועדה נעשית בדיקה האם הנכות שהחייל מבקש להכיר בה, נגרמה בזמן השירות והאם נגרמה עקב השירות. על השאלה הראשונה כמעט אין מחלוקת, כי בדרך כלל קל להוכיח מתי אירעה הפציעה, אך המילים 'עקב השירות' פותחות את הפתח למקרים רבים הנתונים בסימן שאלה, ובמשרד הביטחון טוענים לא פעם ש'אין קשר סיבתי בין הפציעה לסיפור הצבאי', ומסרבים לתת את ההכרה.

"אתן דוגמה אחת מתוך רבות שהגיעו אלינו", אומרת דרורה, "בחור בן 40 שבמשך עשרים שנה עבד כטבח צבאי – במשך כל חייו הוא עסק בעבודה זו, ולכן ברור שהנכות שמדובר עליה התרחשה בוודאי בזמן השירות. באחד הימים הוא החליק על שלולית מים בדרכו לשירותים, נפגע בגב ונותר נכה. הפציעה לא אירעה בזמן עבודתו במטבח, ומכאן התעוררה הטענה של משרד הביטחון ש'אין קשר סיבתי בין הפציעה לשירות, ואין זה נכון להגדירו כנכה צה"ל'. אותו אדם לא ויתר והביא את הדברים לפני בית משפט. הדיון שהתקיים אצלנו היה דיון לכל דבר ועניין, כאשר החייל הציג את עדותו ובהתאם לכך התנהלה חקירה, כשבמשרד הביטחון טוענים: 'הפציעה התרחשה ללא קשר לעבודה', ואילו הרופא שמטפל בו מגיע למסור עדות ומסביר כי הפציעה בגבו של החייל אינה קשורה לכך שהוא בן 40, אלא בגלל מכה שקיבל מהמדרגה בכניסה למטבח הצבאי.

"אנחנו, כצוות הוועדה, ישבנו על המדוכה ובעיקר קראנו את התיק הרפואי, שקלנו וניסינו להבין את הניואנסים מאחורי הדברים. כאמור, זוהי רק דוגמה אחת למקרים רבים מספור שהגיעו אלינו. העובדה שבמשך עשר שנים ישבתי בראש וועדות וראיתי מקרוב כיצד נבחנים הדברים, העניקה לי ניסיון רב וידע בתחום, ולכן כשיצאתי לפנסיה בתקופת המלחמה, ידעתי שבזמני הפנוי ארצה לעזור לחיילים שנפצעו ונפגעו".

פגישה עם הכאב

דרורה לא רק חשבה, אלא גם הניעה זאת לפסים מעשיים. "פרסמתי פוסט הקורא לפצועים ופגועים ממלחמות ישראל, לפנות אליי כדי לקבל ליווי וייעוץ, כולל בחינת המסמכים הרפואיים שלהם, התמודדות עם סעיפי החוק והכנה לדיונים לפני הוועדות הרפואיות. כך התחילו להגיע אליי מקרים לא מעטים, והדבר המעניין, אגב, הוא שהפניות לא היו רק מהמלחמה האחרונה. הגיעו גם חיילים שנפצעו במלחמות קודמות, אפילו במלחמת ששת הימים ויום כיפור, וכן פנה חייל שנפגע ב'פרשת הקישון' וחלה בסרטן. עד היום הוא לא קיבל הכרה בנכותו ממשרד הביטחון שכן נטען שאין קשר ישיר בין הפציעה לבין השירות הצבאי, וכעת הוא מנסה לקבל את ההכרה.

"כמובן שפונים כל הזמן גם חיילים רבים מהמלחמה הזו. אצל רובם ברור שיימצאו זכאים שכן הקשר בין הפציעה לנכות הוא ברור, אך הם זקוקים לליווי במילוי הטופסולוגיה, ונוח להם יותר כשאיש מקצוע מסייע להם בכך. יש לזכור שמדובר באנשים שגם ככה מתמודדים עם נכות, ועם חיים שהשתנו, ולא תמיד יש להם את היכולת והסבלנות לעשות זאת בכוחות עצמם. לי, לעומתם, יש את מלוא הכוחות וגם את ההיכרות עם החוק, ואני מלווה אותם ומסבירה להם איך בדיוק למלא את הטפסים, ומה לכתוב בהם כדי למנוע סיבוכים מיותרים. בסך הכל הפניות, על כל סוגיהן, רבות מאוד, וזה גורם לי להבין את הצורך הרב שקיים בליווי כמו שאני מציעה".

הם בדרך כלל מודעים לזכויות שלהם, או ששומעים על כך דרכך לראשונה?

"לרובם יש את הידע וההבנה, שכן עוד בהיותם מאושפזים בבית החולים, הם מקבלים הדרכה מהעובדת הסוציאלית בנוגע לפתיחת התיק באגף השיקום, אך יש מקרים שבהם אני מופתעת כשמתברר לי שהם לא ידעו כלל על הזכויות המגיעות להם, ורק שמעו במעורפל על כך ש'עליהם לגשת לוועדה', אך אפילו לא הבינו עד כמה שהיא עומדת להיות משמעותית עבורם".

כמה אחוזי הצלחה יש במקרים שטיפלת בהם?

"קשה לי לדעת, כי אני לא מלווה כל מקרה עד לסיומו, אלא מעניקה את ההדרכה, ומציעה לפונים לחזור אליי במידה והדברים אינם מתקדמים כנדרש. ברוב המקרים הם אינם חוזרים".

באופן אישי, איך את מרגישה עם זה שאת פוגשת את המקרים הכי קשים ועצובים, ומטפלת בהם מקרוב ממש?

"הקושי נוראי", משיבה דרורה בכנות. "לי עצמי יש שישה נכדים, מתוכם ארבעה נלחמו בעזה. כואב לי, עצוב לי, ואני מזדהה עם הכאב של כל חייל, בפרט שמגיעים אליי מקרים קשים ביותר של חיילים שהנכות שלהם תמידית וקשה. בפרט קשה לי עם מקרים של פציעה נפשית, שגם הם נראים הרבה מאוד וכמובן מקנים זכאות בדיוק כמו פציעה רגילה. אבל במשך השנים הרבות שבהן אני עוסקת בכך לימדתי את עצמי להכיל את הדברים, וגם להבין שדווקא במצבים כה קשים, היכולת שלי לעזור, לתת יד ולהרגיע, מועילה וחשובה כל כך. אני מרגישה שבכוח הטוב והסיוע, אני נותנת את האיזון לצד השני".

"קרה, לא רעה"

יש כאלו שיטענו, אולי בצדק, שלא ייתכן שמשרד הביטחון מקשה בנהלים בירוקרטיים, כדי שיקבלו את הזכויות הבסיסיות ביותר שמגיעות להם מתוקף היותם חיילים שנפצעו בעת ששירותו את המדינה!

"הבירוקרטיה היא קרה, לא רעה", מדייקת דרורה, "מהיכרות אישית אני יכולה לומר שאגף השיקום עושה עבודה טובה, אך הוא מתמודד עם כמויות אדירות של פצועים, שכן רק בשנתיים האחרונות, מאז פרוץ המלחמה, התווספו כ-15,000 פצועים, וזה המון.

"חשוב לי להדגיש שהמעטפת הזו שנקראת 'אגף השיקום במשרד הביטחון', חשובה מאין כמוה, יש לה הרבה כסף, והעיקר – היא נותנת לחיילים את תחושת השייכות החשובה כל כך, בבחינת 'אני חייל, נכה צה"ל, ויש לי למי לפנות וכיצד לקבל את הזכויות שמגיעות לי'. נכון שלפעמים יש תחושה בציבור של התמרמרות, כביכול – 'למה מעמידים קריטריונים כה נוקשים, ולמה אני כחייל אמור לעבור ועדה שתוכיח שנפגעתי בתקופת הצבא?' אבל מהניסיון שלי, וכמי שמכירה מקרוב, אני יכולה לומר שהדברים שונים לחלוטין, וגם כאשר נראה שמנסים להערים קשיים, מדובר בסך הכל במשרד עמוס לעייפה שעושה ניסיון לשמור על קופת המדינה".

האם בסופו של דבר כל מי שראוי לקבל את ההכרה אכן מקבל אותה?

"לצערי אי אפשר לומר ש-100% מהזכאים מקבלים את ההכרה, אבל הרוב בהחלט מקבלים, והעיקר – מדהים לראות מקרוב את הכוחות הגדולים שיש לאנשים גם במצבים קשים מאוד. זה לא רק שהם משתקמים וחוזרים למסלול, אלא באמת מצליחים לבנות חיים מלאים, שמחים ומאושרים, לצד הנכות ויחד עם הנכות. בעיניי זה מעורר השראה ממש ומראה את הכוחות הגדולים שיש לעם ישראל".