"למה אני צריך להפעיל לה את המקומות הכואבים?"

"אני נכנסת הביתה אחרי יום מתיש, כולי עמוסה ברגשות, סוערת, והוא בקושי מרים את העיניים. שותק, נעלם, זה כמו להילחם לבד", אמרה נעמי.

"אני לא מתכוון לפגוע, אבל כל פעם שאת אומרת 'נפגעתי' אני מרגיש שאני מאבד את היכולת לנשום, מרגיש שזה משתלט עלי ואני קופא".

"זה שאתה קופא, זה לא העניין", אמרה לו נעמי.

"אז מה העניין?", שאל אמיר.

"זה שאתה משאיר אותי לבד, בדיוק במקום שאני הכי מפחדת להיות בו", ענתה לו נעמי.

"נעמי, את זוכרת את הפעם הראשונה שהרגשת לבד ככה?", שאלתי.

נעמי עצמה עיניים, כאילו הולכת אחורה בזמן.

"כשהייתי ילדה, חזרתי מבית הספר וסיפרתי לאמא שילדה מהכיתה צחקה עלי. היא הסתכלה עלי ואמרה: 'תפסיקי להיות רגישה כמו תינוקת', ואחר כך פשוט הלכה. נשארתי עם הדמעות. לבד. זו הנקודה שממש הרגשתי עד כמה אף אחד לא באמת רואה אותי".

"ואתה?", פניתי לאמיר.

"אבא שלי היה פקעת עצבים, היה מתפרץ על כל שטות וגרם לי להיות כל הזמן במתח תמידי. למדתי שאם אני שקט, לא יכעסו עלי, אז הפכתי לאוויר, לא אמרתי כלום. הדבר הזה נשאר איתי עד היום. כל דבר הכי קטן מפעיל בי את הפחד ההוא, וגורם לי שוב לשתוק ולהיעלם".

היה ניתן לראות איך נעמי מסתכלת על אמיר אחרת, לא במבט מאשים אלא במבט מבין.

"הנשמות שלכם היו צריכות להיפגש, לא במטרה לפגוע, אלא במטרה לרפא כאב קדום", אמרתי.

"אז את אומרת לי בעצם שהוא שליח לריפוי?", נעמי שאלה, ספק מבינה, ספק עדיין כועסת.

"בואי נעשה רגע סדר. לא שליח לפגיעה, אלא שליח לעורר פצע ישן, ולהסיר ממנו שכבה שמכסה ומונעת ממנו להירפא", עניתי לה.

"ואם אני לא רוצה להיות השליח הזה? למה אני צריך להפעיל לה את המקומות הכואבים?", אמיר שאל.

"אתה כבר שם, ואתה יכול לבחור – או לברוח, או להישאר ולפגוש את מה שהיא מבקשת – לא ממך, אלא מהחיים".

היא הסתכלה עליו במבט מרוכך, ולרגע ניתן לראות שהיה שם משהו חדש, לא אשמה ולא תסכול, אלא בקשה.

"אני לא צריכה שתתקן אותי, רק שתהיה שם ותראה אותי כשאני נשברת. שתדע שלא כל בכי הוא איום, ולא כל שיתוף הוא האשמה".

"כשפצע ישן פוגש אהבה, יש לו סיכוי להשתחרר ולהירפא. זה יכול לקרות רק כשאנחנו מפסיקים להילחם".

"אז את אומרת שאנחנו צריכים להפסיק להילחם אחד בשני?", שאל אמיר.

"לא, אתם צריכים להפסיק להילחם בעצמכם, ואז ודאי שתפסיקו להילחם זה בזו".

נעמי לקחה נשימה עמוקה. "למה כל כך קשה לי למחול?", שאלה בפתאומיות.

"כי הפצע הוא לא במילים, אלא בגוף, והגוף לא שוכח כל כך מהר. הוא הוא כן מוכן להתרפא כשיש מישהו שמוכן להישאר לידו גם כשהוא כואב".

אמיר שלח יד אל היד שלה, לא מתוך ניסיון לרצות, אלא מתוך מקום עם נוכחות. אפשר היה לצפות ברגע של חסד.

"אתה יודע מה מוזר?", אמרה לפתע נעמי בחיוך.

"מה?", שאל אמיר.

"שתמיד חשבתי שאתה הבעיה שלי, ואתה צריך להיות מישהו אחר, ואפילו, אני אגיד באומץ שהרגשתי שאפילו מגיע לי מישהו אחר. אבל עכשיו אני מתחילה לחשוד שאתה הריפוי שלי".

אמיר הרים גבה, מופתע מעט. "אני תמיד נמנעתי, ואפילו ברחתי והתרחקתי, רק כדי לא לפגוע. זה כל כך אבסורד, כי בסוף ככה לא הפסקתי לפגוע בך, מתוך ניסיון לא להכאיב".

הם הסתכלו זה על זו, לא מתוך המבט שאיתו הגיעו לכאן, של "מי אשם", אלא מתוך שאלה עמוקה יותר: מי אני בך? ואיך אפשר לפגוש אותי דרך העיניים שלך?

כל הפרטים שונו למען שמירה על הפרטיות.

חנה דיין hanna.tipul@gmail.com

לכל הטורים וליצירת קשר, לחצו כאן