"צעדתי זקופה אל האוטובוס, והצטרפתי למשפחתי תוך שירת 'אני מאמין'"

"הפעם הראשונה בה התחלתי להבין באמת שהדבר הנוראי הזה קורה, הייתה במוצאי תשעה באב, יומיים בלבד לפני הגירוש", מספרת דבורה מיטלמן, לשעבר תושבת נווה דקלים שבגוש קטיף, וכיום עובדת סוציאלית המתגוררת בגדרה, אמא לשבעה ונשואה לרב יובל מיטלמן המשמש כרב קהילה ומלמד במקומות שונים ברחבי הארץ.

דבורה היא בתו של הרב יגאל קמינצקי, הרב האזורי של חבל עזה, ובתקופת הגירוש מן הגוש הייתה נערה בת 21 שעסקה רבות בהסברה חוצת מגזרים, ובמקביל גייסה את כל כוחותיה לצורך עבודה עם בני הנוער של היישוב, מתוך הבנה שיש צורך לדאוג להם בימים כה מורכבים ולתת מענה לכולם.

"לאורך כל הדרך לא באמת חשבנו שזה יקרה", היא מדגישה, "האמנו באמת ובתמים שנהיה כמו נחשון בן עמינדב – שכאשר נכנס לים סוף, המים לא נבקעו מיד, אלא רק כאשר 'הגיעו עד נפש'. היינו בטוחים שגם במצב בו נראה הכל אבוד, כנראה שעדיין 'לא הגיעו מים עד נפש', ואולי ברגע הבא יחליט הקב"ה לשנות את הגזירה. לכן לא חדלנו להיאבק לרגע, כי יד ה' לא תקצר".

נשבעים אמונים

אבל אז, בליל תשעה באב, התקיים כנס תושבים בו דיברו על הפינוי בצורה וודאית יותר, וגם דבורה התחילה להבין שזה קרוב, אך לא שיערה עד כמה. "ביום שלישי בבוקר", היא מספרת, "התקבלה ידיעה על כך שנווה דקלים יהיה היישוב שיפונה ראשון, בניגוד למה שחשבנו – שהיישובים הקטנים יפונו תחילה, ולא רק זה, אלא שהפינוי יתחיל כבר מהיום.

"באותו בוקר נוראי בו הגיעה ההודעה הקשה, ילדה אחותי שמתגוררת בכפר דרום בן, והבלבול בין השמחה העצומה בלידה לבין הכאב היו קשים מאוד. זו הייתה מעין הקדמה להרבה שמחות שהגיעו בהמשך, בהן האושר הגדול והכאב צעדו יחד".

דבורה מציינת כי עוד באותו בוקר התכנסו כל בני הנוער של היישוב וכתבו "שבועת אמונים לנווה דקלים", בה ציינו שהם נשבעים אמונים למקום, שכן הוא שייך לעם ישראל מבחינה היסטורית עוד מימי נחל גרר ומאז תקופת התלמוד. "אני הייתי האחראית על ניסוח ה'שבועה' וכתיבתה, וכולם חתמו עליה את שמם. זו הייתה תחושה קשה – לחתום על כזה מסמך כשאנחנו עדיין בבתים, ובעצם לא גירשו אותנו, אך כשקוראים את הנוסח לעומק ניתן לראות שנכתב שם 'אם באמת ניעקר...'. כך שניתן להבין שעדיין קיננה בנו תקווה, והשארנו לקב"ה מקום לחולל את ניסיו.

"כל זה קרה בתאריך י"א אב, ומאז בכל שנה בתאריך זה אנו מתכנסים יחד במקום הכי קרוב לגוש קטיף, מוציאים את אותו פלקט וקוראים שוב את שבועת האמונים. השבועה הזאת נולדה בעקבות השראה מתושבי גוש עציון שצפו מידי שנה על האלון הבודד, ואחרי 19 שנים זכו לשוב לבתיהם. השנה, בשנת ה-20 לגירוש, ההשוואה קשה לי מן הרגיל, כי לא שיערתי שנעקוף את גוש עציון, אך יחד עם זאת אנו יודעים שלמרבה הצער עם ישראל מאס בחבל הארץ הזה ולא רצה להתיישב בו, ולכן הוא עבר לאויבינו, ועד שאנחנו כעם לא נבקש בחזרה את הקמת המקום, הארץ לא תקלוט אותנו. כעת, דווקא לאור המלחמה ובעקבות המאורעות האחרונים, אנו ראים שקמה סוג של תנועה עממית שמבקשת את המקום בחזרה, ואנו מתפללים ומקווים שאכן נזכה לשוב בתשובה וליישב את חבל הארץ הזה במהרה".

"אני בצד הנכון והולכת זקופה"

מה עבר עליכם ביום בו פוניתם?

"ככל שהתקרב תאריך הגירוש, כך היו יותר ויותר אנשים שניסו להיכנס לנווה דקלים, כדי לתמוך בנו ולהקשות על הגירוש, כך שהיישוב היה מלא בשוהים בלתי חוקיים, ובעיקר בנערים ונערות שרשמית היה אסור להם להימצא שם, אך הם התכנסו בבתי המשפחות. כשהתחיל הגירוש בפועל, נמלטו אותם שוהים והתקבצו במקומות אחרים, ובעיקר בבתי הכנסת.

"ימים רביעי וחמישי היו הימים העיקריים של עקירת נווה דקלים, כאשר משפחות גורשו מבתיהן, נעקרו עם או בלי מטלטלים, והוצאו אל מחוץ ליישוב. מכיוון שאבא שלי היה הרב האזורי והנהגתו נדרשה בכל השלבים, לא עקרו אותנו בתחילה, ואני זוכרת את עצמי עוברת בין בתים של שכנות וחברים, נמצאת איתם ברגעים האחרונים שהם בבתים ורואה איך שהם נלקחים לאוטובוסים.

"אחר כך המשכתי לבתי הכנסת שבהם היו הנערים שהוגדרו כשוהים בלתי חוקיים – בית הכנסת המרכזי בו היו הבנות, ובית הכנסת הספרדי בו היו הבנים. הרגשתי צורך גדול להיות בשני המקומות האלו, אך לא לקחתי בחשבון שיזהו אותי בטעות כשוהה בלתי חוקית. אני זוכרת את הסיטואציה הקשה בה מתקרבות אליי שתי חיילות וכל אחת מהן תופסת אותי בזרוע אחרת, כשהן מובילות אותי אל אחד האוטובוסים. ניסיתי למחות: 'אני נמצאת כאן כחוק, המשפחה שלי גרה כאן, והיא טרם פונתה!' אבל שום דבר לא עזר. רק ברגע האחרון עברה במקום אחת מתושבות היישוב שהיא אחות במקצועה, ולכן הושארה גם כן עד לסוף. היא הסבירה להן שאני הבת של הרב, אך רק כשהחיילות סחבו אותי לתוך בית הכנסת, שם אבי זיהה אותי – הן שחררו אותי לנפשי.

"הטראומה הייתה כל כך גדולה, שמאוחר יותר, כשגירשו את המשפחה שלנו והגיעו חיילות לפנות אותי, הודעתי להן: 'אתן לא נוגעות בי, אני בצד הנכון והולכת זקופה! אלך לבד! כך צעדתי זקופה לאוטובוס, שם נקבצו כל בני המשפחה לשירה משותפת של 'אני מאמין'".

דבורה עוצרת לרגע, ומבקשת לספר על אביה: "אבא שלי היה דמות מאוד משמעותית בגוש קטיף, שכן במשך שנים רבות הוא הוביל את הגוש, גם בזמנים הקשים ביותר, כשעלו שאלות הלכתיות לצד שאלות ביטחוניות, וכן גם הודיע למשפחות על נרצחים. גוש קטיף הייתה מפעל החיים של אבא, ולראות את הכל נהרס ברגע, ואת אבא מפונה - זה היה מטלטל.

"יחד עם זאת אני חייבת לציין כי לאבא הייתה לאורך כל הדרך הנהגה ברורה, לפיה יש לכל משפחה צרכים שונים ודברים אחרים שיעזרו לה. לכן, הוא הבהיר ש'מי שמסוגל לא לארוז כלל את חפציו, מתוך אמונה שהוא נשאר – זוהי בוודאי דרגה גבוהה מאוד, אך מי שמחליט לנהוג אחרת, כי מצבו הכלכלי שונה או שקשה לו מבחינה נפשית – גם קדוש ייאמר לו'. זו הייתה הבנה מאוד דקה שנועדה לתת לכל אחד את המקום שלו, ולאפשר לו לחוש שהוא נוהג נכונה".

בציפייה לגאולה

עשרים שנה אחרי, את מרגישה שהמאורעות ממשיכים להשפיע עלייך?

"בוודאי, ללא שום ספק, ואני גם בטוחה שהצורך שלי, של בעלי ושל משפחתי להיות תמיד בעשייה ובחיבור לעם ישראל, הגיע מתוך חוויית הגרוש. בחרנו לגור בגדרה כיוון שהתחושה של הניתוק מעם ישראל הייתה מאוד חזקה עבורנו, ואנו מאמינים שהמגורים המשותפים לצד כל גווני החברה הישראלית מייצרים חיבורים.

"כיום, אני עוסקת בליווי קהילות במצבי משבר, כעובדת סוציאלית קהילתית ומטפלת בטראומה, אני עמיתה בארגון 'מהו"ת ישראל', בניהולה של ראש המכון – מרים שפירא, אשר עוסק בבניית חוסן, התערבות וטיפול במשברים. בתפקידי אני עוסקת בליווי קהילות בזמני חירום, ואחד הדברים שלמדתי בזכות מרים שפירא הוא שבמצבים קשים ישנם שני חלקים שמתעוררים בנו כבני אדם, והם הפוכים זה מזה – האחד הוא הצורך להמשיך לשמור על הרצף, לקיים סדר יום רגיל, לחגוג ימי הולדת לילדים שלנו, לאכול ארוחות משפחתיות, וכך והלאה, כאילו שום דבר לא משבש את השגרה הרגילה שלנו, ולצד זאת קיים הצורך לדאוג לבריאות הנפשית שלנו ולהתמודד עם המצב כאילו שום דבר לא בסדר, כדי להגן ולהתגונן. כפי שציינתי, אלו שתי אנרגיות הפוכות שנלמדו בין היתר בעקירה מיישובים, ולא רק גוש קטיף, אלא גם נוספים.

"גם בביתנו הפרטי ראיתי זאת בתקופת הגירוש, כאשר אמא הייתה זו שהחזיקה את הרציפות, ואילו אבא את המאבק. אנו רואים זאת כיום בקהילות וגם אצל אנשים בודדים, ומאז פרוץ המלחמה, כשהזדמן לי ללוות קהילות רבות מחבל עזה שפונו למלונות, ובכך הזכירו לי כל כך את מה שעבר עלינו כמפונים בימים שאחרי הגירוש, ממש דאגתי לכך שהם יחזיקו באותם שני כוחות, כי רק כאשר נאבקים מצד אחד, ומצד שני מקפידים לתת את המענה היומיומי ביותר לצרכים שלנו כקהילה, כיחידים וכמשפחה, מצליחים לעבור את המשבר ולהתקדם הלאה.

"וזהו הדבר שהכי חשוב לי להבהיר – כי גם במצבים קשים, כשהנפש עוברת התמודדות קשה ומרגישים שהכל אבוד ונשבר, ברוב המוחלט של המקרים ניתן ללמוד לחיות לצד הקושי ולהתנהל כנדרש. גם במלחמה שאנו חווים כיום, יש כל כך הרבה אנשים שלצערנו חוו את הפגיעות הקשות ביותר שיש, אך הנטייה של הנפש שלנו היא לחדש את עצמה ולשאוף תמיד להחלים, והלוואי שנזכה בקרוב ממש לישועות גדולות ברמת העם וברמת הפרטים".