הן לא לובשות כתר – הן פשוט כאלה. הן הפכו את הלב שלהן למשכן

יש רגעים שאין להם מילים. ויש רגעים שגם אם נמציא שפה חדשה – היא לא תכיל.

הייתי בשבת של ארגון מנוחה וישועה – שבת עם אלמנות מהמלחמה, עם אימהות שכולות, עם ילדים שאבא שלהם הפך לזיכרון חקוק וחי בלב. ושם, בתוך הכאב, דווקא שם – קרה פלא. זה היה כמו לצעוד בזהירות בתוך שדה של לבבות שבורים, ולגלות שבתוך השבר – פורחים פרחים. נשים שהאובדן עבר דרכן כמו חרב, והן, במקום לדמם, הפכו את עצמן לכלי קיבול לאור. לאור של אמונה. לאור של חיים.

ישבה לידי אישה שסיפרה על חלום שחלמה, שבו ראתה את בעלה נפרד ממנה. בבוקר, התברר שגם בתה בת החמש חלמה את אותו חלום בדיוק. ואז – חצי שעה אחרי – הוא נרצח. והיא? היא, אחרי שלוש דפיקות בדלת, אומרת "מזמור לתודה". כי הוא לא נחטף. כי גופו שלם. כי אפילו מהמקום הזה – היא בוחרת להודות. היא אמרה: "הילדים שלנו לומדים מהעיניים שלנו, שאפשר לשרוד את הבלתי אפשרי".

עוד אישה שיתפה, שבאובדן שלה כבר ראתה את התהום. והיא סיפרה שחברה אמרה לה אז: "ממבט של מטוס, הכל נראה שלם. לא רואים את המלחמה. אם נצליח להרים מבט לפרספקטיבה של הנצח – גם הכאב ייראה אחרת". כמה שזה נכון. על הקרקע – הכל צורב. אבל כשמרימים מבט, לא כדי לברוח אלא כדי לראות – פתאום מתגלה עומק אחר. ניגון אחר.

והלב, גם אם מתכווץ – יש בו סוד: הוא מיד לאחר מכן מתרחב. ככל שמרפים – ככה הוא מתרחב יותר, ומקבל צורה חדשה. וכמה יופי יכול להיכנס בלב שנפער מכאב. וכמה תקווה זורמת לתוך לב שנשבר – ולא ויתר.

ואז את שומעת משפט קטן מחברת כנסת לימור סון הר מלך, והוא נהיה לך מנגינה בלב: "לא משנה מה יאמרו הגויים. מה שמשנה זה מה יעשו היהודים". והן – עושות. נשים שבוכות בלחישה. שמשאירות דמעות על הצלחות. שקמות. נושמות. מחבקות זו את זו בלי מילים – כי הלב מדבר בשפה אחרת.

ופתאום הבנתי – אנחנו חיים לפעמים כמו ילד שאחיו קרע לו את הציור. והוא בוכה, לא מהקריעה, אלא מהאובדן של מה שהיה. ורק כשהוא מוכן לצייר שוב – משהו חדש נולד. לא במקום מה שהיה, אלא בזכותו.

הסתכלתי עליהן, על הנשים האלו, המלכות. הן לא לובשות כתר – הן פשוט כאלה. הן הפכו את הלב שלהן למשכן, ואת האובדן – למקום משכן השכינה.

כשחזרתי הביתה, לא חזרתי אותו דבר. הרגשתי כאילו דרכתי בתוך אדמה אחרת. הרגשתי כאילו מישהי שתלה לי לב חדש. לב שיודע שהחיים כואבים – אבל הם גם יפים, וביניהם יש אמונה שמחזיקה הכל. ובאמונה הזו יש אלוקות, שמחיה את הכל.

יש רגעים, כמו י"ז בתמוז שתכף כאן, שבהם הכאב ההיסטורי והכאב האישי מתמזגים. שוב נבקעים הלוחות. שוב נבקע הלב. הכותל ניצב מולנו – שריד של בית שנחרב, ועם שלא נחרב. וכמו אז – גם היום, הנשמות לא מפסיקות לעלות אליו, עם דמעה ותפילה, עם געגוע ותקווה.

אולי אנחנו עדיין בגלות, אבל הלב כבר התחיל להיבנות. כל דמעה של אמא, כל אמונה של יתום, כל חיבוק של אחות שכולה – הן אבני יסוד לבית השלישי. לא מאבן – אלא מלב.