מה הקשר בין מסוק, דחפור וילד בן שנתיים בהתקף זעם?

הנה זה בא. העיניים מתעגלות, הידיים נקפצות, הלחיים מאדימות, הגפיים נזרקות לכל הכיוונים והפה נפער לשאגה. את כבר מזהה את הרגע הזה בהילוך איטי: הנה מגיע עוד טנטרום - והלב שלך צונח.

פעם הייתי שונאת טנטרומים. התייחסתי אליהם כמו תופעת לוואי של גדילה, כמו גזים, כמו שיניים, כמו גמילה. פותחת שעון ומחכה שזה יגמר, תוך כדי שיורה לכל הכיוונים בניסיון למצוא את הדרך לסיים אותם כמה שיותר מהר, עם כמה שפחות נזק.

אבל היום אני רואה טנטרומים לגמרי אחרת. היום הם רגע מזוקק של גדילה, התפתחות, רגש טהור והצצה לתוך האישיות המרגשת שמתפתחת בתוך הילד האהוב שלי. הכל השתנה כשהחלפתי רכב: התחלתי לנהוג במסוק במקום בדחפור.

זה לא באמת משנה מה הייתה העילה המקורית של הטנטרום. בדרך כלל זו לחיצה אקראית על המתג שמפעיל אותו ויוצר את המופע המרהיב והמבהיל הזה של ילד מתוק ויפה עיניים שהופך בבת אחת לייצור מבהיל חסר עכבות שמסוגל לטרוף את כל מי שבא ליד, או לכל הפחות להחריש זמנית את אוזניו. חלקיקי שניות לפני שכל זה קרה, מישהו לחץ על כפתור התסכול והפעיל אזעקה במערכת הלימבית שלו. מערכת העצבים שלו הגיבה בעוצמה והפעילה את כיפת הברזל שלה בניסיון ליירט את כל האיומים, סליחה התסכולים, ולהבהיר שיש כאן צבא מיומן ודרוך לכל תרחיש.

בדרך כלל זו לחיצה אקראית על המתג שמפעיל אותו

זו תגובה לא הגיונית ולא פרופורציונלית – אבל זו השיטה של מערכת העצבים. הרדאר שלה סופר רגיש וזהיר, וכל איום קטן שנקלט בו מקבל תגובה מהירה שמתפוצצת לו בפרצוף. כשזו מערכת כיפת ברזל טרייה מאד - גיל שנתיים נניח - היא עורכת ניסויים תכופים, מתפוצצת לעיתים קרובות ואנחנו זוכים להרבה טנטרומים מבהילים שמספרים לנו שהילד שלנו עובד במרץ על פיתוח הזהות העצמית והאישיות האינדיבידואלית שלו. אבל גם בגילאים ה"בוגרים" יותר, החיילים שאמורים לפקח שלא יהיו התרעות שווא, לעיתים קרובות משתמטים מהעמדה – ואנחנו רואים ילד בן 7-8 שנשכב על הרצפה וצורח או מעיף בעיטות לכל עבר.

את יודעת איפה מתחילה הבעיה האמיתית? לא, לא באיום שנקלט במערכת. גם לא באזעקה שהופעלה מהר מידי, וגם לא בעוצמה של הטיל שנשלח כדי לטפל באיום. הבעיה מתחילה כשאנחנו בעצמנו מפעילים את כיפת ברזל שלנו, תופסים את הטיל שנשלח לחלל העולם כאיום שמכוון אלינו, מפעילים אזעקה ומתחילים לשגר לשם טילים בחזרה. במילים אחרות, עכשיו זה קרב של מערכת לימבית נסערת אחת במערכת לימבית מוטרדת אחרת, ובמקום שמערכת לימבית אחת תנשום עמוק, תתווסת ותוביל את המערכת הקטנה וחסרת הבשלות בשלום החוצה, אנחנו מתערערים מול הטנטרום הזה ולא יודעים איך לצאת מזה, מתפללים בליבנו שהזמן יעבור.

הבעיה האמיתית בטנטרום היא לא הדרמה המבהילה – הבעיה היא שאנחנו נבהלים ממנה ונשאבים לתוך לופ שבו אנחנו בעצמנו פועלים מתוך סערה. ברגע שטנטרום יצא לדרך, יש רק דרך אחת לעצור אותו: ויסות למוח הסוער שלו. ופה אנחנו נדרשים לבחור בין נקודת מבט של מסוק לזו של הדחפור.

כשטנטרום גועש לכיווננו, אנחנו יכולים לנסות להילחם בו, לתקוף אותו חזרה, לנסות למוסס אותו, לפרק אותו לחלקים, להציע חלופות (במילים אחרות, לעבוד קשה כמו דחפור); ואנחנו יכולים להביט בסיטואציה במבט על, לזהות את נקודת האחיזה הנכונה ולהוביל אותו לרגיעה ופתרון, בקלילות, בעוצמה, מתוך הבנה עמוקה ומדויקת (במילים אחרות, לעלות על המסוק).

כך עולים על המסוק: במדרגה הראשונה, אנחנו מבינים שמה שקורה כאן הוא לא הדבר שעליו הילד בוכה וצורח. מה שקורה כאן הוא הרבה יותר עמוק: הוא מתנגד כי זו הדרך שלו לגלות ולהבין מה הוא באמת רוצה, בדרך לאישיות האינדיבידואלית שלו, הוא צורח ובועט כי המערכת הלימבית שלו מזהה את התסכול כאיום ומגיבה בתוקפנות, הוא בוכה כי יש לו הרבה דמעות כלואות במערכת, וזו ההזדמנות שלו לבכות את כל מה שכאב לו היום.

במדרגה השניה, אנחנו מבינים שהדבר שהכי חשוב עכשיו הוא לשמור על המערכת הלימבית ההורית שלנו רגועה, ואם היא כבר הספיקה להיבהל ולפרש את הסיטואציה כאיום, נפעל להרגיע אותה לפני שהיא מתחילה לשגר טילים. במדרגה השלישית, אנחנו מבינים שזה לא הוא נגדנו, זו המערכת הלימבית שלו שנמצאת עכשיו במצוקה. אנחנו משדרים מסרים של רוגע, של עוגן יציב, של שקט בתוך הסערה, של קשר עין, מבט אוהב ומילים רכות שמלטפות את הצרחות שלו. לא מנסים לסיים את זה בכח, להציע תחליף, להבטיח משהו אחר או לתת לו תחושה של ילד קטן ולא בוגר שלא מצליח להתגבר. כי בשביל להתמודד עם תסכול, בשביל לגדול ממנו, הוא צריך לעבור בתוכו. וכך, מסתבר, גם אנחנו.

הטור הזה הוא מרחב בטוח ומכיל לחקור בו את כל מה שמטריד אותך בהורות או מול הילדים: הרגעים הקשים, השחיקה והמפלצות שיוצאת ממך כשאת יותר מידי עייפה. במרחב הזה, הרגעים הקשים ביותר הופכים להיות רגעים מדהימים של חיבור והתפתחות. מה תרצי שנחקור כאן בטור הבא? כתבי לי למייל: leah.rbach@gmail.com

לאה אוירבך, מדריכת הורים בגישה היקשרותית התפתחותית. עוסקת בהורות לילדים עם רגישות