"אמרתי לעצמי 'מותר לנו לשמוח', ואז הגיעה הבשורה על רונאל"

"זכינו להכניס את בננו הבכור בבריתו של אברהם אבינו לפני כשבוע, והתחושות היו מעורבות – מצד אחד שמחה גדולה, ומן הצד האחר – אבל כבד. גם האנשים שהיו אתנו לא ידעו אם לשמוח או לנחם, וממש הרגשנו את משמעותן של המילים: 'ואומר לך בדמייך חיי'".

דביר סאסי, יזם חברתי, תושב שדרות, אומר את הדברים הללו, וניכר שלא קל לו. כבר שנים שהוא מתגורר בשדרות, חווה סביבו את האתגרים, ומכיר מהמלחמה האחרונה באופן אישי לא מעט  פצועים והרוגים, אך דבר לא הכין אותו לכך שדווקא ברית המילה של בנו יחול בשבעה של בן דודו האהוב, שנפל בקרבות בעזה.

אבל ושמחה בערבוביה

"מאז שמחת תורה אנו מצויים בסוג של מלחמת קיום", מספר סאסי, "כבר שנים שאני מייצג את שדרות ופעיל רבות בתחומי ההסברה של העיר, אבל מצב כזה לא היה כאן מעולם. באופן אישי אני גם מלווה מאז פרוץ המלחמה את אבי, הרב חיים סאסי, שנפצע בשמחת תורה באורח קשה, ומאז ועד היום הוא בתהליך של שיקום. ברוך השם הוא החל ללכת, אך הדרך לשיקום מלא ארוכה. בנוסף, נלחמתי במשך תקופה ארוכה בעזה, ואני משתדל לתרום ככל יכולתי.

"לפני כשבועיים", מספר סאסי, "זכינו סוף-סוף לשמחה במשפחה, כשנולד לי בן בכור. הייתה תחושה גדולה של שמחה – אחרי כל מה שעברנו בשנתיים האחרונות, הרגשנו שמותר לנו לשמוח. אבל שלושה ימים לאחר מכן, עוד כשהייתי עם אשתי והתינוק בבית החולים, התקשר אליי אבא שלי ואמר לי מילה אחת: 'רונאל'. הוא התכוון לרונאל בן משה, בן דודי שנפל באסון הפומה בעזה.

"מאז אותו רגע החיים נעצרו והמחשבות היו רק על בן הדוד שהייתי כה קשור אליו. הודעות המזל טוב שאנשים שלחו לנו התערבבו בהודעות התנחומים, וארגנו ברית מילה באמצע שבעה, כשמחצית מהאנשים שסביבנו אבלים, ואלו שאינם אבלים רשמית - מרגישים חלק מהאבל".

כאשר מספר סאסי על בן דודו ניכר בקולו הגעגוע. "אנחנו משפחה קטנה ואין לי הרבה בני דודים. זו הסיבה שהקשר בינינו היה כל כך הדוק ומיוחד. רונאל היה ילד אלוף מאז שהוא היה קטן, בכל דבר שעסק הוא תמיד הצטיין – בלימודים, במשחקים עם החברים, ובהמשך כשהפך למדריך נערץ וכמובן גם בצבא, כשחתר תמיד להצליח ולהתקדם. אבל רק בימי השבעה הצלחנו לרדת לסוד הקסם שלו, כי רונאל היה פשוט אדם שמח, בכל עת ובכל זמן. תמיד יכולת לראות את החיוך שלו מפציע למרחקים, וכשהסתכלנו באלבומי התמונות שלו שמנו לב שהוא לא מופיע ללא חיוך, אפילו לא בתמונה אחת.

(קרדיט: איילת שוסטר)

"בדיוק שבועיים לפני שנהרג הוא השתתף בחתונה של חבר, וכשפניתי לצלמת שצילמה החתונה – איילת שוסטר, ושאלתי אותה אם יש לה אולי תמונות של רונאל, היא בדקה ואחר כך השיבה לי: 'הוא נמצא כמעט בכל התמונות והסרטונים', ובאמת קיבלנו אותם לידינו, והיה כל כך מרטיט ומצמרר לראות את רונאל רוקד ושמח, לא נח לרגע – מפיץ סביבו אור כל כך גדול".

מתי שוחחתם בפעם האחרונה?

"הפעם האחרונה בה נפגשתי ושוחחתי עם רונאל הייתה כשבועיים לפני שהוא נהרג - בשבת משפחתית בירושלים. זה היה בתקופה בה שירת בעזה, והוא הפך עולמות כדי לקבל אישור לצאת לשבת הזו. לאחר שנהרג הרגשנו שמשמיים סידרו לכל המשפחה את הזכות להיפרד ממנו. אני זוכר שבשבת ניסו בני המשפחה לשדל אותו: 'יאללה, תשתחרר מהצבא, אתה כבר בעזה כל כך הרבה זמן', ורונאל הגיב: 'עוד פעם אחת אנחנו נכנסים וזהו, גומרים אותם'. והוא באמת נכנס עוד פעם אחת, אך לא יצא".

לשמוח בחיים

סאסי עוצר לרגע, ומציין בכאב: "בתקופה הזו, כשיש לנו תינוק חדש ושמחה גדולה, ולצד זאת את העצב העמוק ביותר שיש, אנו מרגישים את מחזור החיים, מנסים להתחזק באמונה ולהבין שהקב"ה לוקח וגם נותן, כי הכל נתון בידיו. כמובן שאת הברית חגגנו באופן מצומצם ממש, אך היה מי שהספיק לארגן כרית לתינוק, עם רקמה מיוחדת על שמו של רונאל – זו ההנצחה הראשונה שנעשתה לזכרו. בדיוק שוחחתי לאחרונה עם דודי, אבא של רונאל, והוא ממש ביקש ממני לקיים פדיון הבן גדול ומרשים, עם כל המשפחה, כי כך ציווה לנו רונאל בחייו – להמשיך לשמוח".

איך קראתם לתינוק?

"קראנו לו 'הראל חיים'. הראל הוא אחד השמות של בית המקדש, ואנו מתפללים שהראל שלנו יידבק בקודש. בנוסף, בשני השמות, הראל שנולד ורונאל הגיבור שלנו, מופיע שמו של אלוקים. את השם 'חיים' הוספנו מתוך שיברון הלב והחיסרון הענק, יחד עם רצון להמשיך לקיים ולקדש את ארץ ישראל בחיים".

הראל חיים

ובכנות – אחרי כל מה שעברתם, אתם לא חושבים לעזוב את שדרות?

"בוודאי שלא. אמנם עברנו המון מאז פרוץ המלחמה – הפציעה של אבא שלי, אבדן של שלושה חברים טובים שלי, וכעת גם רונאל, אבל אנחנו חזקים ונחושים, וברור לנו שנישאר בשטח. כי יש כאן מניע אסטרטגי גדול – הרי כל השאיפה של הפלסטינים היא לזכות ל'ג'יהאד', מה שאומר – חיים תמורת אידיאולוגיה ואדמות.

"על החיים שלהם אנו לא יכולים לאיים, כי הם לא שווים בעיניהם, אבל אנו יכולים למנוע מהם קבלת שטחים, וכמובן לחתור לאחוז בשטחים שבעבר היו בידיים ישראליות ונמסרו להם. אני מאמין שאחרי שאלפי משפחות בעם ישראל התפרקו בשנתיים האחרונות וכולנו מצויים במצב כה עצוב וכואב, הדרך היחידה פשוט להמשיך להיות כאן, ולא לוותר".