פרשת חקת לא באה להסביר לנו את ה' – אלא להזמין אותנו לשוחח איתו

יש פרשות בתורה שלא מתיישבות לנו על השכל. לא כי הן מסובכות מדי, אלא כי הן פונות למקום אחר לגמרי – למקום שהשכל לא שייך בו.

פרשת חקת היא בדיוק כזו. היא לא פונה להבנה שלנו, אלא מציעה הזמנה עדינה לשחרור. למפגש עם סוד.

"זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה" – כך מתחילה הפרשה, וזו לשון חד משמעית: לא סיפור, לא הדרכה, לא משל. חוק. גזירה. הוראה אלוקית שאין להסבירה במילים. הדוגמה המרכזית: פרה אדומה – אפרה של פרה מיוחדת, שמטהרת את הטמאים – ומטמאת את הטהורים. דווקא מי שמטהר, נטמא בעצמו. הפוך מכל היגיון.

גם משה רבנו, קרוב כל כך לאלוקים, מי שהוריד את הלוחות ונפגש פנים אל פנים עם דבר ה’, לא מבין, לפחות כפי שכתב רש"י. ורש"י, בשם המדרש, מסביר בפשטות: זהו חוק – ואין להבין אותו. הוא בא ללמד אותנו שיעור עמוק יותר מכל הבנה: לא תמיד תדע. אבל תמיד תוכל לבחור באמונה.

זה לא פשוט. השכל שלנו מחפש להבין, לתרגם, לקטלג. אבל יש מצבים שבהם נדרשת קומה אחרת. לא לדעת – אלא להיות. להיות נוכח. נאמן. מחובר. גם כשלא מבינים.

וכאן נכנס הסיפור שנחרת בלבי: הסיפור של עומר שם טוב, אחד מהחטופים ששבו מהשבי. העדות שלו לא הייתה דרמטית בקול – אבל צלצלה עמוק בנשמה. הוא סיפר שלא היה לו סידור, לא היה לו מניין. הוא לא בכה, לא התחנן. הוא פשוט דיבר עם ה'. והמשפט הראשון בכל שיחה היה: "מה שלומך, ה’?".

כמה פשוט ותמים. כמה עוצמתי. בחור צעיר, רעב, כלוא, בודד. חי מיום ליום, לא יודע אם יראה אור. ובתוך הלילה הזה, האינסטינקט הראשון שלו הוא לשאול – איך אתה, ריבונו של עולם? זה אמנם לא מטבע הברכות של חכמים, אבל משקף את האמונה ואת האהבה של כל יהודי לבורא עולם.

אחר כך, הוא היה מודה. על מה? על זה שהוא חי. על הביסקוויט הקטן שהחזיק אותו. על הרגע הזה – שהוא עדיין קיים בו.

ורק אחר כך – הוא היה מבקש.

וזה הסדר שפרשת חקת מחזירה אלינו: קשר. הודיה. בקשה. בדיוק הפוך ממה שאנחנו רגילים.

אנחנו שואלים "למה", מתווכחים, דורשים. ועומר – כמו נשמה עתיקה – פשוט מקבל. לא בהשלמה פסיבית, אלא באמונה פעילה. הוא לא ניסה "לפתור" את השבי, הוא פשוט חי בתוכו – עם ה’. כמו בן שמדבר עם אביו. כמו חבר שיושב בשתיקה ליד חברו. בלי הסברים. עם לב פתוח.

הפרה האדומה, בדיוק כמו דבריו של עומר, לא נועדה להבנה. היא נועדה להחזיר אותנו לטוהר הראשוני. למקום שבו האמונה לא נשענת על הסבר – אלא על קשר. נאמנות. אהבה לרצון ה'.

וכך, פרשת חקת לא באה להסביר לנו את ה' – אלא להזמין אותנו לשוחח איתו. וכשאנחנו מרשים לעצמנו לעמוד כך, בלב פתוח, גם מול סתירה, גם מול בלבול – דווקא שם נולד המפגש הכי עמוק. מפגש שבו אנחנו שואלים את השאלה הכי פשוטה, הכי אנושית, הכי אלוקית: "מה שלומך, ריבונו של עולם?".