"בלילה אחד הודיעו לי 'אתה אחראי על 170 ילדים'": המדריך שמרכז את ילדי המלחמה

מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל מצא את עצמו שי בן אבו, מדריך מנהל חברה ונוער של משרד החינוך במשרד הצפון במחוז החרדי, כשהוא עסוק בתפקיד ''מנהל מרכזי יחד'', תפקיד שמעולם לא הכין את עצמו אליו קודם לכן, והוא: טיפול בילדי המפונים השוהים במלונות.

במשך שנה וחצי הוא ליווה ילדים מאזור הצפון והדרום, שהפכו לפליטים כאשר הם שוהים עם משפחתם במלונות שמשמשים עבורם כבית וכמקלט. "כשנפרדנו מהילדים לפני מספר חודשים, והאחרונים שבהם שבו לבתיהם, לא העלינו בדעתנו שכל כך מהר נמצא את עצמנו שוב באותו תפקיד, רק שהפעם הרקע קצת שונה", אומר בן אבו.

לדבריו, מיד עם תחילת המבצע הנוכחי נכנסו לפעולה תשעה מרכזים בפריסה ארצית אשר קלטו 1070 תלמידים מהמחוז החרדי ומשפחותיהם שפונו מבתיהם. רובם ילדים מאזור בני ברק, אשר בתיהם נפגעו במתקפת הטילים האיראנית. לחלקם אין להיכן לחזור, שכן הבית זקוק לשיפוץ ממושך, ואצל חלקם מדובר בשיפוץ קצר יותר. בינתיים כולם פוצלו בין מספר מלונות, והוא נדרש לדאוג לשגרת יומם ולתעסוקה עבור אלו המצויים באזור הצפון.

170 ילדים, מטרה אחת

"זה התחיל בשבוע שעבר ביום שלישי בערב", משחזר בן אבו, "קיבלתי שיחת טלפון ממשרד החינוך בה הודיעו לי שיש להתארגן לכך שבשעות הקרובות יתחילו להגיע מפונים מבני ברק למלון 'כינורות'. כמובן שהייתי הראשון שהגעתי לשם, עוד טרם בואן של המשפחות, הבאתי איתי מדריכים ומדריכות, וכך קלטנו אותן וראשית כל עשינו מיפוי והבנו שמדובר ב-170 ילדים בגילי 0-18, שכולם צריכים לקבל מענה.

"עד מהרה הרחבנו את צוות המדריכים שלנו וכבר למחרת חילקנו את הילדים לפי שכבות גיל, כשאנחנו מקימים מאפס מסגרות של מעון, גנים, בתי ספר ואפילו תיכון וישיבות".

מה המטרה? אתם מתכוונים לייצר עבורם תחליף לבית ספר?

"זה לא תחליף, כי לכולנו ברור שבמצב כזה הילדים לא פנויים ללמידה, אבל המטרה העיקרית שלנו היא לייצר לילדים סדר יום, כדי שהם לא ילכו לאיבוד בתוך כל הכאוס והבלגן. ברגע שהם יודעים שבשעה 9:00 בבוקר נפתח הגן או הכיתה ומצפות להם סדנאות, חוגים והפעלות מסוגים שונים – זה מעניק להם יציבות, וממילא הם הופכים לרגועים יותר. חשוב לי גם להדגיש כי במקביל לכך נעשה שיתוף פעולה עם השירות הפסיכולוגי של עיריית טבריה, ומידי יום מגיעים למלון פסיכולוגים ויועצים, כדי לסייע לילדים שמרגישים חרדות ומתקשים להתמודד עם השגרה החדשה".

בנוגע לילדים הבוגרים מציין בן אבו: "אנו משתדלים לספק להם תוכניות בהתאם לגילם, וכשהבנו שחלק מהבנות נערכות לבחינות גמר – הבאנו עבורן מורות מקצועיות בעלות ידע רב, שמלמדות אותן ומלוות אותן בתהליכי הלימוד. גם לבחורי הישיבות הכנו תעסוקה מיוחדת עבורם, בסיוע של עזר מציון, איחוד בני הישיבות וארגון 'יחדיו', וכמובן עיריית בני ברק שנרתמה לליווי הילדים ומעניקה שפע של פרסים והפעלות.

"אגב, בשונה מבית ספר רגיל, המסגרות שאנחנו מציעים במלון אינן מסתיימות בשעות הצהריים, אלא ממשיכות עד הערב, בניהול צמוד של רכזת חברתית ובליווי מתנדבים ומתנדבות".

לומדים ונהנים

אתה רואה הבדל בין הילדים שהגיעו בתחילת המלחמה, לבין אלו שבשבוע האחרון?

"כן, בוודאי. בתחילת המלחמה אלו היו בעיקר מפונים מהדרום, חלקם כאלו שנתקלו עם מחבלים ממש באופן חזיתי וסחבו איתם טראומות קשות. אחר כך הצטרפו מפוני הצפון שהבינו מהר מאוד שמדובר בפינוי שעלול להימשך חודשים ארוכים.

"הילדים שנמצאים כאן כיום באים מרקע אחר לגמרי: כמעט כולם מאותם רחובות שנפגעו כתוצאה מנפילת טיל איראני שגרם לנזק עצום בקנה מידה שאי אפשר לתאר. רובם היו במקלט או בממ"ד באותו זמן, וכשיצאו נחשפו לממדי ההרס. כמובן שלא כולם חוו את הדברים בצורה זהה – יש כאלו שהבית נפגע רק מעט ובכל זאת אינו כשיר למגורים, ויש שהדירה שלהם נהרסה ממש מהיסוד ויש צורך באישורי מהנדס כדי להתחיל בה את השיפוצים. חלק מהילדים מאוד מבוהלים ומפוחדים, נרתעים מכל פיצוץ של בלון או מקק שמתגלה. אתה רואה שעובר עליהם משהו. אבל המיומנות שרכשנו בסבב הקודם עוזרת לנו גם הפעם. אנו מבינים שככל שהילדים יהיו עסוקים יותר, ובמקביל יטופלו באופן מקצועי – כך יהיה להם קל יותר לשוב לשגרת החיים".

יש לכם הערכה כמה זמן יישארו המפונים במלונות?

"זה מאוד תלוי ומשתנה. כפי שאני מבין מהמשפחות – רבות מהן מחכות בשלב זה לנציגי מס רכוש שטרם ביקרו אצלן, וזה מונע מהן להתחיל בשיפוצים. משפחות אחרות מתכוונות לעזוב את המלון ברגע שיתאפשר להן ולעבור לדירה שכורה, כאשר המדינה נושאת בעלויות הזמניות. יש כאלו שכבר עזבו, ואף ניגשו לנו והודו בחום, כשהם מציינים שלולי הדאגה לילדים הם לא יכלו להחזיק מעמד אפילו חצי יום, אבל כעת הם חוזרים הביתה, אל השקט והאנונימיות שלהם.

"על כל פנים", הוא מדגיש, "אנחנו נמשיך להיות כאן עד שאחרון המפונים יעזוב, ובאופן אישי אני מרגיש בכך שליחות גדולה מאוד. העבודה סיזיפית ושוחקת – אני מגיע למלון מידי בוקר ונשאר עד אחרי חצות הלילה, כשאני הופך למנהל של רשת גנים, בתי ספר ומעון. אבל מזדמן לי לשוחח עם כמה מהמקבילים שלי בכל רחבי הארץ, שקלטו גם כן מפונים. מסתבר שכולנו חשים תחושה זהה – אנחנו לא מתוגמלים על כך, זה חלק מהעבודה שלנו, אבל הסיפוק מעניק המון כוחות. כי כאשר אתה רואה ילדים שהגיעו לכאן לראשונה באמצע הלילה מבועתים, ללא בגדי החלפה, כשהם חווים את הטראומה של חייהם, וכעת משתתפים בפעילויות, צוחקים ונהנים – אתה מבין שאין לכך שום תחליף".