"לא ידעתי שיש דבר כזה – לידה שקטה ואחריה גילוי של סרטן"

"אף פעם לא חשבתי שיש דברים בחיים שעלולים לא ללכת כשורה, שום דבר לא הכין אותי לכך שהתוכניות לא תמיד מתממשות. גדלתי 'לפי הספר', לא עברתי טרגדיות מיוחדות וגם לא אירועים דרמטיים, היו לי חיים שלווים ורגילים", את הדברים אומרת אורטל עמר, כהקדמה לסיפור המסעיר שאותו היא עומדת לחלוק. לא קל לה להיזכר בדרמה שהתחוללה זמן קצר לאחר נישואיה, אך היא מרגישה בכך שליחות מיוחדת. "בורא עולם רוצה שאני אחזק", היא אומרת, "זה לא סתם שעוברים דברים בחיים, ברור שיש לכך מטרה".

מכה על מכה

"הכל התחיל כשהיינו זוג צעיר ונרגש לקראת הלידה הראשונה", היא פותחת, "ההיריון עבר מדהים וללא שום תקלה, כל הבדיקות היו תקינות ולא היה שום דבר שיאותת לנו על כך שדבר מה עלול להשתבש, ואז – יומיים לפני תאריך הלידה המשוער, קמתי בבוקר והרגשתי שאין דופק. זה היה עבורי הלם מוחלט. גדלתי בחברה כל כך עוטפת עם חיים מושלמים, שאפילו לא ידעתי שיש דבר כזה – להיות בהיריון, אך לאבד את התינוק. נאלצתי לעבור לידה שקטה, שהיא לידה לכל דבר, רק עם תינוק שאינו בחיים, וזו הייתה טראומה מטלטלת.

"כמובן שהרופאים ניסו למצוא את הסיבה לכך, אך לא עלה בידיהם. לבסוף הם העדיפו לכנות זאת 'תאונה', ללא שום הסבר, ואני החלטתי שכדי להמשיך לחיות ולא לשקוע באבל, אני חייבת להחזיר חיים לגוף שלי כמה שיותר מהר. כך חלפו מאז בדיוק שלושה חודשים, והתבשרנו על היריון נוסף".

אך יחד עם הבשורה המשמחת הזו, הם קיבלו באותו יום בשורה נוספת – קשה ומפחידה. במסגרת בדיקות שאורטל עברה, התברר שיש לה סרטן צוואר הרחם. כבר אז, ביום של התגלית, הבהירו לה הרופאים שככל הנראה ההיריון מוטל בספק, ונראה שאין ברירה לבד מאשר להפיל אותו.

אורטל עוצרת לרגע, ומבהירה את גודל השבר: "הייתי בחורה צעירה שרק עכשיו התחתנה, עברתי לידה שקטה ועוד לפני שהספקתי לשקם את עצמי, הגיע הסרטן. הרגשתי שאני כביכול צופה בסרט אימה שלא קשור אליי – עד אז החיים שלי היו באמת מושלמים, כל מה שרציתי קיבלתי, וסיפורים על מחלות קשות וטרגדיות היו לגמרי מחוץ לתחום. איך זה פתאום מגיע אליי? זו הייתה מכה על מכה, משהו שאי אפשר לעכל"

אבל מהר מאוד היא נאלצה לעבור משלב העיכול לשלב ההתמודדות. "בעלי ואני אנשים מאמינים, אמנם באים מרקעים שונים – הוא מבית דתי ואני מבית חילוני לגמרי, אך אמונה ומסורת הייתה אצל שנינו. מרגע שבו נודע לנו על הסרטן הקפדנו מידי יום להתפלל, לקרוא תהילים ואת התיקון הכללי, וכן עברנו בין רבנים וביקשנו ברכות.

"כבר בתחילה נדרשנו לקבל החלטה גורלית לגבי המשך ההיריון, שכן הרופאים הורו חד משמעית שהוא עלול לפגוע בי, ולא ייתכן להמשיך אותו בכזה מצב. גם בעלי שכנע אותי: 'תטפלי קודם כל בעצמך, ואחר כך יגיע היריון אחר', אבל אני, שהייתי עדיין תחת הכאב של הלידה השקטה, לא הסכמתי לוותר. הייתה בי תחושה פנימית שההיריון הזה מספיק יקר לי, והייתי בטוחה שאיכשהו הכל יסתדר. לא הסכמתי לשמוע אחרת.

"בינתיים המשכנו לעבור בין בתי חולים, ומרופא לרופא. כך התברר לנו שהסיפור שלי נדיר ביותר – ראשית, משום שמדובר בסרטן אחרי לידה שקטה, שנית כי זהו סרטן שתוקף לרוב בגיל מבוגר יותר, וכאילו זה לא מספיק – הצטרפה גם העובדה שהיה מדובר בקוקטייל של זנים, בשונה ממקרים רגילים שבהם יש לכל היותר שניים או שלושה. הפרופסור שטיפלה בי, מנהלת מחלקה, אמרה לי בעצמה: 'אנחנו לא יכולים לטפל בך כי את כל כך נדירה, אז נצטרך לבחור – או להטיס אותך לחו"ל כדי לעבור את הניתוח, או שנביא את הרופא לארץ'. היא דווקא תמכה בהחלטתי לשמר את ההיריון, שכן ציינה כי כלל לא בטוח שאוכל לאחר מכן להיכנס להיריון נוסף, ומכיוון שאין לי ילדים – לא ניתן לוותר על כך בקלות. לעומתה, רופא אחר שעמו התייעצנו קבע מיד שאין מה לדבר – יש לוותר הרגע על ההיריון ואף להסיר את צוואר הרחם, ואולי בעתיד אזכה להיכנס להיריון נוסף עם טיפולים.

"במצב כזה של שתי חוות דעת מנוגדות, החלטנו לפנות לרופא שלישי, שטען בהיגיון: 'למה להתחיל ישר עם הסרה וויתור על הריון? בואי נתחיל מהקל לכבד – ננתח בתחילה את צוואר הרחם ונסיר רק את הקטע הנגוע ועוד טיפה, כדי לשמור על שוליים נקיים, אחר כך נמשיך הלאה'. קיבלנו את דעתו, כמובן בברכתם הצמודה של הרבנים, ותפילות רבות מאוד".

אילוסטרציה

"דיברתי עם ה' בסלון"

ואז הגיע היום שאורטל לא מסוגלת לשכוח. "היה זה בבוקרו של היום שקדם לניתוח", היא נזכרת, "קמתי והתפללתי כרגיל את התיקון הכללי, כשלפתע מצאתי את עצמי מדברת עם בורא עולם. זו לא הייתה תפילה רגילה, אלא ממש שיחה. דיברתי איתו כאילו שהוא נמצא שם לידי, ואמרתי לו בפשטות: 'ריבונו של עולם, אני לא יודעת להיכן אתה מכוון אותי ומה אתה מתכנן עבורי בחיים, אבל אני יודעת דבר אחד – אני, אורטל, מוכנה לקבל על עצמי שמירת שבת, העיקר שתעלים ממני את הדבר המפחיד הזה'. באותם ימים לא היינו דתיים, ובשבתות היינו בעיקר מטיילים. עד אז היה נראה לי בלתי אפשרי לוותר על כל התוכניות ולהתחיל לשמור שבת, אבל באותם רגעים שהייתי בסלון, זה לא הגיע ממני. זה היה משהו פנימי שפשוט הורה לי לעשות כך ולהציל את עצמי.  

"באותו רגע בעלי נכנס לסלון, ואמרתי לו: 'אל תשאל, לקחתי על עצמי את השבת'. הוא הופתע מאוד, אך אחרי רגע הודיע לי: 'תמיד רציתי בית שומר שבת, גם אני מצטרף'. מאוחר יותר סיפרתי על כך להורים שלי בהתרגשות, והם הצליחו להפתיע אותי, כשהודיעו: 'גם אנחנו לוקחים על עצמנו את השבת, העיקר שתהיי בריאה'".

אורטל מציינת כי למחרת התקיים הניתוח, והיא הרגישה ממש כוח עליון שמלווה אותה בכניסה לחדר הניתוחים. "כמובן שהתוצאות לא התקבלו מיד, והוסבר לנו שכעת בודקים את הביופסיה, ורק לאחר שבוע יעדכנו בתוצאות. הבעיה הייתה ששבוע לאחר מכן פרצה שביתה בבית החולים, אבל אני לא ויתרתי. הודעתי לבעלי שאני מגיעה למחלקה השובתת ומכריחה את הרופאים לתת לי תשובה. לא הייתי מסוגלת עוד לשאת את המתח.

"הגענו באותו בוקר למחלקה", היא מוסיפה, "הרופאה האחראית לא הייתה, אך היה שם רופא מתמחה שליווה אותנו לאורך התהליך. כשהוא ראה אותי הוא חייך אליי חיוך מאושר, ואמר לי: 'אסור לי להגיד לך תשובה רשמית, רק לרופאה, אבל אני לא מסוגל לשאת את זה עוד דקה ולכן משתף אותך בכך שאין לך כלום, ואת יכולה להמשיך את ההיריון".  

איך ייתכן שאין כלום? הרי אבחנו סרטן?

"נכון, הסרטן היה שם ואפילו זיהו קוקטייל של זנים מסוכנים, אך הוא לא חדר פנימה, אלא נשאר חיצוני, וכאשר הוציאו בניתוח את הקטע הנגוע – נשארתי נקייה. הסתבר שהגילוי המוקדם והניתוח המהיר הפכו את המצב ל'גילוי סרטן טרום סרטן'. כמובן שהייתי מאושרת מהבשורה הטובה, ויחד עם זאת גם נרגשת מהתהליך הרוחני שעברתי. השיחה שלי עם בורא עולם, בהיותי בסלון, הייתה כל כך אמיתית וישירה. כבר כשניהלתי אותה הרגשתי את הקשר הבלתי אמצעי שקיים בינינו, מתוך תחושה של 'אחרי כל כך הרבה ברכות ותפילות של רבנים – זה הזמן לדבר עם הקב"ה ישירות, ללא תיווכים בדרך'. התוצאות היו כל כך מפתיעות ומרגשות".

מקור של ברכה

מאז הניסים רק המשיכו, שכן ההיריון שהתחיל עם כל כך הרבה חששות, התקדם כשורה והסתיים בלידת בת מתוקה, שלאחריה נולדו עוד שני ילדים בריאים.

"את השבת אנחנו כמובן שומרים במשפחתנו עד היום", מספרת אורטל, "בתחילה זה לא היה קל בכלל - מאנשים שנהגו לטייל בכל שבת, מצאנו את עצמנו בבית בין ארבעה קירות, כשהכל שקט ואין במה להתעסק. בשבתות הראשונות בעיקר ישנו, פשוט כדי להעביר את הזמן. אבל כשחלף הזמן, ובפרט מאז שהגיעו הילדים – התחלנו להרגיש שהשבת היא מקור הברכה ומביאה איתה כל כך הרבה שמחה. כיום אנחנו מחכים לשבת במשך כל ימות השבוע – אני כל כך אוהבת את השקט הזה, כשאנו נמצאים רק עם הילדים, את הסעודות ואת האווירה. האמת היא שקשה לי להבין איך בעבר חייתי בלי זה.  

"וכן, הרווחתי גם דבר נוסף – קשר ישיר עם הקב"ה. כי ברור לי שאם לא הייתי עוברת את מה שעברתי, אין סיכוי שהייתי נמצאת מבחינה רוחנית במקום שבו אני היום. הקשר הזה הוא מהות החיים שלי – גם בזמנים טובים וגם בזמנים מאתגרים. כך למשל, ההריונות שעברתי מאז היו תמיד מלחיצים, כשבשונה מהפעם הראשונה – אני מודעת לכך שלא כל הריון מסתיים בידיים מלאות. אבל הקב"ה נמצא איתי תמיד, מלווה אותי ושומר עליי מכל רע. כיום אני זוכה להתפלל אליו מתוך מקום קרוב באמת, ומתוך הבנה שגם כשנמצאים במצבים הקשים ביותר, כשנראה שאין תקווה, חייבים להמשיך להיות באמונה ולדעת שהקב"ה הוא בורא ומשגיח לעולם, ויש סיבה לכל דבר. צריכים רק לראות זאת, להאמין ולא להתייאש".