"אמנם השיר 'לצאת מדיכאון' פרץ בבת אחת ובענק, ובתחילת המלחמה הפך להיות סוג של המנון לאומי, אבל הדרך שעברתי עד להכרה הציבורית לא הייתה פשוטה בכלל", אומר יגל אושרי, 24, מוזיקאי המתגורר במושב אליכין. "ניסיתי במשך כמה שנים לפרוץ עם השירים שלי וזה לא כל כך הצליח, וכמה חודשים לפני תחילת המלחמה סיימתי שנה לא טובה מבחינה מקצועית. נגמר לי הכסף, נפרדתי מהניהול שהיה לי באותה תקופה, וממש לא רציתי לחזור למלצר. ובכלל, זה היה מאוד מבלבל. היו מיליוני צפיות בחודש לסרטונים שלי בסושיאל, אבל לא ידעתי מה לעשות עם עצמי כי לא הרווחתי מזה שקל.

"היה לי ברור שאני לא יכול להאשים בכך אף אחד חוץ מעצמי, וחשבתי מה אני יכול לעשות כדי לשפר את המצב. לקראת סוף השנה הזו כתבתי את 'לצאת מדיכאון', בהתחלה היה לי רק את הבית בלי הפזמון. בשלב מסוים הגעתי לאופיר כהן, אחד המפיקים והכותבים הכי גדולים בארץ, ואמרתי לו שאני רוצה לעבוד איתו. השמעתי לו כמה שירים והוא רצה שנעבוד דווקא על השיר הזה, מה שקצת הפתיע אותי כי הוא היה הכי פחות מוכן.

"על האקורד הראשון שניגנו דברים פשוט עפו, ותוך שש דקות היו לנו הבתים והפזמון. הקלטנו סקיצה, ולמרות שבדרך כלל אני מאוד קפדן בשירים שלי נתתי לו חופש מוחלט להפיק את השיר כרצונו. הוא עבד עליו במשך חודשיים, בהפסקות כמובן, וכשבאתי לשמוע את השיר בפעם ראשונה התחלתי לבכות. כל השנה הקשה הזו שעברתי עלתה לנגד עיניי, וזה היה אחד הדברים הכי מרגשים שחוויתי בחיי".

בין המורי לאייל גולן

"נולדתי למשפחה מסורתית, אבא תימני ואמא טריפוליטאית", מספר יגל על תחילת דרכו. "גרנו בנתניה. כשהייתי בן שלוש עברנו לאליכין, מושב של תימנים ליד חדרה. לסבא ולאבא שלי היה מאוד חשוב שהאחים שלי ואני נלמד היטב את המסורת התימנית, ולכן מגיל שש עד שש עשרה הייתי הולך למורי באופן קבוע. מאוד אהבתי ללכת למורי, זה גם איחד אותנו כמשפחה, וזו תחושה שאי אפשר להסביר במילים. וכן, ברור לי שגם אעביר לילדים שלי את המסורת העתיקה שאותה ינקתי מילדות".

אני מניח שבזכות כך גם הבחנת שניחנת בקול יפה.

"תמיד אהבתי לשיר, אבל בילדותי וגם לאחר מכן לא כל כך אמרו לי שיש לי קול יפה. האמת היא שגם אין לי מנעד רחב של תימנים, עם יכולת לעלות מאוד גבוה וכו'. מה שגיליתי בהמשך הדרך זה שאני יודע למצוא את העומק במילות השירים. כשאתה שר אתה צריך להבין את המילים ולהתחבר אליהן, וזה מוסיף המון לשירה. גם עם הנגינה התחלתי מאוחר יחסית, אז אולי זה משהו שמאפיין אותי באופן כללי.

"כשהייתי בן 15, אבא שלי חזר הביתה יום אחד עם קלידים שקנה בחמישים שקל מחבר שלו. לא הבנתי למה הוא הביא אותם, כי אף אחד אצלנו לא ידע לנגן. כשהייתי חוזר מבית הספר הייתי פותח יוטיוב, ולומד איך לנגן על הקלידים משמיעה. לאט לאט התחילו לבוא לי לחנים וטקסטים, ובעקבות כך בניתי לעצמי אולפן בבית והתחלתי להקליט".

איך הצבא השתלב בקריירה המוזיקלית שהתחלת לבנות?

"השירות הצבאי שלי אכן עצר אותה במידה מסוימת. אני בא ממשפחה של לוחמים ולא רציתי ללכת ללהקה צבאית, כי היה לי חשוב לשרת בקרבי. בסופו של דבר התגייסתי ליחידת איסוף קרבי, ושירתתי על גבול עזה. במהלך השירות די שמתי את המוזיקה בצד, ורק מדי פעם הייתי מעלה כל מיני סרטונים לרשת. לקראת סוף הצבא כבר ממש דגדג לי לחזור, ואחרי השחרור התחלתי את הדרך המקצועית שלי במוזיקה".

רוב האנשים ברשתות הכירו אותך כאחד שעושה סרטונים מצחיקים, איך הם קיבלו את המעבר שעשית למוזיקאי?

"זה באמת לא היה פשוט, ולהרבה אנשים לקח זמן לעכל את זה. רוב הדברים שפרסמתי עד אז היו יותר הומוריסטיים, ופתאום באתי בקטע רציני וזה לא עבר חלק. עם השיר הראשון שהוצאתי מיד אחרי השחרור לא קרה יותר מדי, אבל השיר השני כבר מאוד הצליח ברשת. אחריו הוצאתי עוד כמה שירים שיחסית הצליחו, פתחנו הופעה ברידינג 3, ומיד אחריה חוויתי את השנה הלא כל כך טובה שסיפרתי עליה בתחילת השיחה.

"אחרי תקופה ארוכה שבה הייתי בלי ניהול הייתי כבר עם רגל וחצי בחוץ מהמוזיקה, ופתאום הגיע הטלפון ששינה את הכל. יום אחד התקשר אלי אודי גואטה, המנכ"ל של ליאם הפקות, החברה של אייל גולן, והזמין אותי לפגישה. את אייל הכרתי תקופה קצרה לפני כן, כי חבר משותף חיבר בינינו כדי שנעשה סרטון הומוריסטי משותף.

"בפגישה אודי אמר שהוא מעריך אותי, ושהם רוצים להחתים אותי אצלם. כמובן שהסכמתי. מאז שנכנסתי אליהם אייל מעורב בכל דבר קטן שאני עושה, ואנחנו בקשר מאוד קרוב. מדובר בזמר שגדלתי עליו, והוא הפך להיות מנטור מוזיקלי עבורי, אחד שאני מתייעץ איתו והוא איתי על דברים שאנחנו עושים. אני מאוד רוצה להוציא עוד הרבה שירים טובים, ולעשות הופעה גדולה במנורה. אני מאמין שזה יקרה, אך השאלה היא מתי".

שירים שאחרי המלחמה

"השבעה באוקטובר היה יום נורא, יום שכפה עלינו מלחמה שאנחנו עדיין בעיצומה, אבל היום הזה גם הביא איתו נקודות אור – גם מבחינה לאומית וגם מבחינה אישית. השיר 'לצאת מדיכאון' עזר לי לצאת מהתקופה הקשה שהייתי שרוי בה, סימן לי את הדרך החוצה ממנה, וברגע אחד רצו לשמוע אותי שר בכל מקום. הנגנים שלי ואני התחלנו לעשות סיבובים בכל הארץ, והופענו מעל מאה פעמים בהתנדבות, לפעמים גם ארבע פעמים ביום. אתה מסתובב בבתי חולים, רואה ושומע דברים מאוד קשים, ומצליח לעזור, לחזק ולנחם. בכלל, זו הייתה תקופה שברז הדמעות שלי נפתח בה. חברתו של אחי הקטן נרצחה בנובה, ומאז בכיתי המון. היא הייתה בת בית אצלנו, והייתי מאוד קשור אליה. הלוויה שלה הייתה קשה ביותר. לשמוע את אחיך מספיד זו חוויה נוראית.

"במשך ארבעה חודשים אחרי השבעה לאוקטובר בכלל לא חשבתי על הקריירה, רק על החיילים ועל כל מי שנפגע מהמלחמה. אבל מתישהו הבנתי שמה שקרה הולך להחזיר אותי ליצירה ולהצלחה, וחזרתי להוציא שירים. הטקסטים של אחרי המלחמה היו שונים לגמרי ממה שכתבתי לפניה. למשל, הוצאתי שיר שנקרא 'תפילה', שמדבר על הקשר שלי עם אלוקים. אני שר בו על כך שמה שנשאר לי בסוף זו רק תפילה, והיה מדהים לשמוע דיבורים כאלה גם מהחטופים שדיברו באופן מעורר השתאות על תפילה ואמונה".

אגב תפילה ואמונה, היכן אתה רואה את הנוכחות האלוקית בחיים שלך?

"אני מרגיש את אלוקים בכל דבר קטן, בכל מה שאני עושה. אין לי ספק שהוא זה שנתן לי את השיר הזה, שריגש מדינה שלמה. אני מרגיש אותו במיוחד בכל בוקר כשאני מניח תפילין, ויודע שרק ממנו הברכה. גדלתי בבית עם המון מסורת, וזה הולך איתי עד היום וגם ימשיך איתי הלאה. עד גיל 16 שמרנו שבת בבית, ושבת זה יום מאוד מיוחד עבורי. ולכן כמובן שהקשר שלי לאלוקים וליהדות מוצא מקום גם בשירים שאני כותב.

"מאז ש'לצאת מדיכאון' יצא הוצאתי עשרה שירים חדשים, וגם זכיתי בפרס אקו"ם 'הישג השנה' על 'לצאת מדיכאון', ומי ששומע את השירים שלי מזהה את החיבור שיש בהם לערכים שחשובים לי. למשל, בשיר 'אצלנו בבניין' אני שר 'גם חייל מגבעתיים או תלמיד ירא שמיים יצאו לרקוד היום ברחוב'. הפילוג שיש בינינו מאוד כואב לי, ואני חושב שחיילים יכולים לחבק בחורי ישיבה ולהיות איתם באחדות. אני מאמין שצריך בחורים שילמדו בישיבות כי אני מבין את החשיבות של לימוד התורה, וצריך להגיע להסכמות בנושא הזה. האחדות בינינו חשובה מהכל, והיא הכוח שלנו לנצח בכל המלחמות – וגם לצאת מכל הדיכאונות".