האיראנים רוצים להשמיד אותנו, התרגלנו לזה. אבל למה? מה עשינו להם? אנחנו לא חולקים איתם גבול משותף, לא פגענו בהם מעולם. ועדיין, הם רוצים להשמיד אותנו.

התשובה, עד כמה שניתן לכנות אותה "תשובה", נעוצה אי שם בשרשי האיסלאם, עם הולדת ה"שיעה".

היום ההוא נחרת בזיכרון יושבי נווה המדבר ית'ריב: קו האופק התמלא אבק דרכים, וקול פרסות הסוסים הלם באוויר הצח. בראש הצבא רכב גבר עטוי שריון, חרב תלויה על ירכו ועיניו קשות. היה זה עלי בן אבי טאלב, בן דודו וחתנו של מוחמד – אדם שעתיד להפוך לדמות שנויה במחלוקת בתולדות האסלאם. מאחוריו באו לוחמיו, פלוגות צבאיות מאומנות, סובבים את נווה המדבר שכבר זכה לשם חדש – מדינה.

בתוך הנווה שכנו קהילות יהודיות ותיקות: שבט בני נדיר, שבט בני קינוקאע, וקהילה נכבדה של כהנים – בני קורייט'ה. אלו חיו שם דורות, נטועים באדמת המקום ובחיי מסחר, חקלאות ותורה. עתה, כשהתקרב עלי עם חילותיו, קרא בקול אל יושבי המקום: "קבלו את דתו של מוחמד – או שתושמדו".

ראשי הקהילה ניסו לדבר אל לבו בדרכי שלום. הם שלחו שליחים, הציעו ממון רב, וביקשו כי יכבד את חייהם ואת זכותם לדתם. אך עלי דחה את ההצעות בבוז. שליחיהם שבו בפנים נפולות, ויהודי העיר החלו לתחום את חומותיהם ולהתכונן למצור.

הרעב לא איחר לבוא. המחסור במזון החריף, הילדים ביכו בלילות והזקנים קרסו בחולשה. לבסוף הוחלט להיכנע. עלי נכנס לעיר בכעס ובאכזריות, ובלי רחם ציווה לערוף את ראשיהם של כל הגברים – מלבד אלה שהסכימו להתאסלם. הנשים והילדים נמכרו לעבדות.

אך סיפורו של עלי לא תם שם. לאחר מות מוחמד, החלה המאבק על ירושת ההנהגה. עלי לטש עיניו אל הח'ליפות, אך מרבית מקורבי מוחמד סירבו למנותו – תולדותיו כאלים, קפדן ורע מזג הבריחו רבים ממנו. תחתיו מונה עות'מאן בן עפאן. אך מתחת לפני השטח רחשו המזימות: שכירי חרב שנשלחו על ידי עלי (כך טענו מתנגדיו) הצליחו לרצוח את עות'מאן. מייד לאחר הרצח הכריז עלי על עצמו כח'ליפה.

זעזוע עבר באומה. מנהיגים רבים דרשו להעמיד לדין את הרוצחים. עלי סירב. במקום פיוס, בחר בהתעמרות: את מתנגדיו כינה "גונבי הח'ליפות", והורה לאנשיו לראות בהם אויבים. מלחמות פנימיות פרצו, ובהן גבר עלי שוב ושוב – לא בכריזמה, אלא בכוח ובאכזריות.

אך המפלה לא איחרה לבוא. בקרב מול מועאויה בן אבו סופיאן, שליט סוריה, נראה היה כי עלי עומד לנצח. ואז ציווה מועאויה להניף ספרי קוראן על החניתות, בזעקה: "תנו לאל לקבוע מי ראוי לח'ליפות!".

עלי, מהסס ונבוך, הסכים לבוררות. הוא מינה חכם מתימן – אבו מוסא אל-אשערי – כמייצגו, בעוד מועאויה מינה את עמר אבן אל-עאץ – לוחם מבריק וערום. עמר תמרן את הדיון: הוא שכנע את אבו מוסא שעלי יוותר על תואר הח'ליפה כדי לפתוח את הדרך לבירור הוגן. כשזה ויתר, הכריז עמר: "הח'ליפות כעת פנויה – ואני מעניקה למועאויה!".

ההמון הריע. עלי הושפל. כשהבין את גודל המבוכה, ניסה לכנס מחדש את חייליו. אך צבאו התפזר – חלקו ערק למועאויה, ואחרים הקימו קבוצה רדיקלית – הח'וארג'. הללו האשימו את עלי עצמו בביזוי הח'ליפות. במציאות המפולגת הזו שלטו באסלאם שלושה ח'ליפים בו זמנית – כל אחד בטענה אחרת.

לבסוף, בשנת 661, בא עונשו של עלי: לפנות בוקר, במסגד הגדול שבעיר כּ֫וּפַה, תקף אותו מתנקש בשם אבן מולג'ם, מן הח'וארג'. עלי נפצע אנושות ומת כעבור יומיים. קברו בנג'ף הפך אתר עלייה לרגל לשיעים, שראו בו את יורשו החוקי היחיד של מוחמד.

אך גם בנו, חוסיין בן עלי, הלך בדרכי אביו – ונקטל. בקרב כרבלא נרצח יחד עם שבעים מבני משפחתו. בעקבות הקרב נרדפו השיעים ביד קשה בידי הסונים. הדת השיעית התגבשה תחת הרדיפות, וכאב רדיפת אבותיה הפך בה עם השנים לאבן יסוד בזהות הדתית – זכר לעליבות, לנקמה ולשנאה קדמונית, שהפכה להיות חלק ממנה. השיעים הכריזו מלחמה על האנושות, ולא ירפו עד שאחד משני הצדדים ייכחד.