גם כשאנחנו עושות משהו חשוב, עמוק, אישי – אנחנו מוקפות. וזה טוב

עמדתי שם, על במה קטנה במבנה קהילתי חמים, באירוע נשי מחבק, כזה שיש בו שילוב של תה עם נענע, קולות צחוק מהוססים וריח של התחלה טובה. הייתי אמורה פשוט לדבר. לחלוק. לפתוח לב.

והלב היה פתוח.

אבל משהו פתאום סגר לי את הנפש.

מישהי נדבקה אלי. פיזית. לא בעדינות של הזדהות, לא בתנועת קרבה מהוססת של "אני איתך". פשוט נצמדה אלי. עמדה ממש לידי תוך כדי שאני מדברת, לא שלב אחרי ולא דקה לפני, אלא ממש תוך כדי.

המשכתי. המילים יצאו, אבל התודעה התבלבלה.

זה היה מוזר. חשוף מדי. כאילו מישהו פותח לי את התיק באמצע שיחה אישית.

אז, בנימוס, עצרתי את דברי, תוך כדי שאני על הבמה – וביקשתי ממנה להתרחק מעט. היא חייכה ואמרה: "אני אמורה לדבר מיד אחריך".

עניתי בחיוך: "בשמחה, אבל לא עכשיו. רק אחרי".

אבל היא נשארה. עומדת לידי. על אותה במה. כאילו שתינו עכשיו, ביחד, אחת.

ואני מדברת על חיבור, על אמונה, על שותפות אמת – ובלב מרגישה אחרת לגמרי. כי כשאת לא מבינה מה קורה סביבך – קשה להיות באמת נוכחת.

אחר כך, אישה ניגשה אלי ואמרה לי בהתלהבות: "וואו, היה מרגש. איזו עוצמה יש לך!".

ואני, עדיין בתוך המבוכה, עניתי לה: "הרגשתי כאילו אני מגוחכת. למה מישהי נדבקה אלי ככה?".

היא הסתכלה עלי רגע, ואמרה בשקט: "תקשיבי, זה לא היה נראה מוזר בכלל. כולם היו מרותקים אליך".

ואז הגיע המשפט ששינה לי פרספקטיבה: "אז מה אם היא היתה לידך, תראי, גם טראמפ כשהוא על הבמה לא מדבר לבד...".

ופתאום נפל לי האסימון.

כשאת עומדת על במה – את לא תמיד קובעת את כל תנאי הסביבה.

לפעמים יש מצלמות, חצובות, רעשי רקע, עוזרי במה, יועצים – ואנשים שאמורים לדבר אחריך ונצמדים אליך... זה לא אומר שאת פחות. זה לא אומר שהאור שלך נבלע. זה רק אומר שאת חלק ממשהו גדול.

וזה כל הסיפור.

גם כשאנחנו עושות משהו חשוב, עמוק, אישי – אנחנו מוקפות.

לפעמים האנשים סביבנו מחזקים, לפעמים מבלבלים. אבל האמת הפנימית, אם היא נאמרת באמת – היא תישמע. גם כשנדבקים. גם כשלא נוח. גם כשזה לא "מושלם".

כי בסופו של דבר, אתה לא צריך להרגיש 'וואו, כמה נגעתי בלבבות', ולחכות לכל התנאים הדרושים כדי שהמילים יצאו מהלב, אלא ככה כמו שזה, כמו שהמציאות עכשיו, כפי שהיא – היא טובה, גם מבלי לגעת בה. גם מבלי לשנות דבר.

לשמוח ככה, בדיוק. כי זאת המציאות הכי נכונה עבורנו.