אורלי כהן הייתה בת 28 כשטסה להודו, אך בשונה מצעירים שעושים זאת כדי לחפש אור חדש או להכיר את עצמם, מטרת הנסיעה שלה הייתה לצורך שונה לגמרי. "אני מגיעה מהציבור הדתי-לאומי, וגדלתי בבית דתי", היא מספרת. "במשך שנים עברה עליי תקופה מאוד לא קלה של שידוכים, והרגשתי שאני צריכה להתאוורר ממנה קצת, לשחרר את עצמי, להיות פחות סגורה ומסגרתית.

"באותם ימים נחלשתי קצת מבחינה רוחנית, זה לא שהפסקתי לשמור מצוות. תמיד המשכתי להיות דתייה, אך הדברים לא היו כפי שבעבר. כך יצאתי לטיול, כשאני מתכננת להתרענן בהודו, ולחזור לארץ עם כוחות מחודשים כדי להמשיך בחיים, ועם תקווה גדולה למצוא את השידוך שלי. לרגע לא שיערתי שאחזור משם בצורה כל כך שונה מזו שיצאתי".

מוואראנסי לבית חב"ד

"הגעתי להודו, ושהיתי שם בסך הכל חודש וחצי", ממשיכה אורלי לספר, "במשך כל הזמן הייתי בעיר קרקל, וזה לא היה במקרה. קרה לי שם המקרה הכי מוזר שארע לי בימי חיי. בתחילה כמובן טיילתי, כמו כולם, אך בשלב מסוים הזדמנתי לבית חב"ד, ואז השליח סיפר לי שהוא מוסר 'קורס קבלה', והזמין אותי להשתתף. זה היה למעשה קורס חסידות, אך הוא קרא לזה כך, כדי שיישמע מושך יותר. בתחילה לא רציתי להשתתף, וטענתי שלא הגעתי לכאן כדי ללמוד תורה, ואת זה אני עושה מספק בישראל. לבסוף הסכמתי לטעום שיעור אחד, ופתאום נפקחו לי העיניים.

"אחרי שיעור בקורס המשכתי לטייל עם חבר'ה נוספים שהיו איתי, ואז הם סיפרו לי שהם עוזבים את קרקל ונוסעים לעיר ואראנסי  – עיר עם המון עבודה זרה ששורפים בה גופות ועוד דברים נוראיים. מבחינה רוחנית זה לא הפריע לי, אך באופן טבעי אמרתי להם: 'אני לא נוסעת אתכם, כי חשוב לי להישאר יום נוסף, כדי להשתתף בקורס קבלה'. ציפיתי שהם יצאו לדרך בלעדיי, אך הסתבר שלמחרת הם פשוט לא קמו בזמן, ואז אמרו לי: 'הנה חיכינו לך יום אחד, מחר תוכלי להצטרף אלינו'. אישרתי את הצטרפותי ולמחרת יצאנו יחד לואראנסי".

אורלי עוצרת לרגע, ומציינת שהיא האדם האחרון שניתן לומר עליו שהוא מדומיין או חווה דברים מוזרים, אך לאורך כל הדרך היא שמעה קול אמיתי פנימי שאומר לה: 'תחזרי לקרקל, תחזרי לבית חב"ד, למה את נוסעת לשם? מה יש לך לחפש שם?' "זה היה קול כל כך חזק", היא נזכרת, "ובמהלך הדרך, כשהגענו לעיר המעבר, הודעתי לחברים שאני לא ממשיכה לטייל איתם עוד, וחייבת לחזור. הם צחקו עליי: 'אמרו לנו שהודו מלאה בחבר'ה שמתהפכים על עצמם, אבל עד כדי כך?' אבל לי היה ברור שזה מה שאני עושה כעת – חוזרת לבית חב"ד".

"התמוטטתי, ידעתי שזה הוא!"

"הגעתי בחזרה לבית חב"ד אחרי נסיעה קשה כשאני לבדי ברכבת, כולי שטופת דמעות", נזכרת אורלי, "היו שם כמה בחורים ששאלו מה קרה, וכשראו אותי בוכה בלי להירגע, נבהלו והודיעו לי: 'אל תדאגי, נקרא לשליחה'. היא אכן הגיעה, וכשהבינה במה מדובר - הבטיחה לי שבמשך כל השבוע אוכל ללמוד אצלם. כך אכן היה. במשך שבוע שלם הייתי בבית חב"ד, כאשר הרב והרבנית משקיעים בי באופן אישי ומלמדים אותי המון, ובינתיים אני מרגישה חיזוק רוחני שמעולם לא הרגשתי קודם.

"אחרי שהות של חודש וחצי בהודו חזרתי לארץ, אבל הרגשתי שאני לא מסוגלת להישאר אפילו עוד רגע במשבצת בה הייתי קודם, ולעבוד כמורה בירושלים. אני קיבוצניקית במקור, אבל הרגשתי שגם לקיבוץ אני לא יכולה לחזור. באותם ימים סיפרה לי חברה על מדרשה בצפת שלומדים בה חסידות, והחלטתי להצטרף וללמוד 'כמו בהודו'. זה היה סוג של נתק מהחיים", היא נזכרת. "במשך שנה הפסקתי עם השידוכים והפגישות, ופשוט למדתי במדרשה והתחזקתי.

"חזרתי שוב לעולם השידוכים רק לקראת גיל שלושים, ואז קרה דבר מעניין. למרות שכפי שציינתי, אני אדם שכלי ורציונאלי מאוד, הרגשתי בלב שלי שאני יודעת מיהו השידוך שלי. מדובר בבחור שהכרתי בבית חב"ד בהודו. בשונה ממני, שהגעתי לשם שומרת תורה מצוות, הוא חזר בתשובה בזכות השליחים בערך שנה קודם לכן, וכשאני הייתי שם הוא כבר לימד בעצמו תניא. במשך כל התקופה בה הייתי במדרשה זכרתי אותו, ולאחר שנה התקשרתי לשליחה ושאלתי אותה אם זה נראה לה רלוונטי. היא בדקה, חזרה אליי, והודיעה לי: 'זה לא מסתדר'.

"מבחינתי זה הספיק – אם לא מסתדר אז כנראה שהקב"ה מכין לי משהו אחר. המשכתי לפסוע במסלול הרווקות והבדידות שלי, כאשר בין היתר הדרכתי קבוצות בצפת. באחת השבתות הזדמן לי להדריך קבוצה וגיליתי את אותו בחור, שגם הוא הגיע כדי להדריך. כך גיליתי שהוא בא לארץ. למרות זאת לרגע לא חשבתי שזה יכול לצאת לפועל, וכשנפגשנו איחלתי לו 'שבת שלום' וזהו, אך להפתעתי במוצאי אותה שבת יצרה איתי קשר ושאלה: 'זה עדיין רלוונטי מבחינתך?' אני זוכרת את עצמי מתמוטטת על המיטה – 'ידעתי שזה הוא! התחושה שלי הייתה נכונה!' הפעם הראשונה בה נפגשנו הייתה בראש חודש אב. שבועיים לאחר מכן החלטנו שאנחנו מתחתנים, ובתאריך כ"ב אלול, פחות מחודשיים מאז שהכל התחיל – כבר היינו תחת החופה".

אורלי עם בעלה על רקע תלמידותיהם

אורלי מבקשת לספר מעט על בעלה, הרב נדב כהן: "בעלי גדל ביישוב ניר ישראל שאינו דתי, ובשלב מסוים יצא לטיול בהודו שבשונה מהטיול שלי היה ארוך וממושך. הוא התקרב ליהדות בעקבות כך שטייל עם חבר באזור ההימלאיה, ופתאום הרגיש התעוררות רוחנית. כשהתברר לו שהם ערב ראש שנה, הוא החליט לשמור את החגים ולצום ביום כיפור. הוא אכן עשה זאת ועבר חוויה רוחנית גדולה, כשלדבריו הוא מרגיש שבאותה שנה יום כיפור חולף במהירות, כאילו נמשך שעה בלבד.

"ואז הוא הגיע להחלטה שברצונו להניח תפילין. הוא הגיע לבית חב"ד, אך לא הציעו לו להניח תפילין, והוא התבייש לבקש. אחר כך הוא המשיך לבית חב"ד אחר, אך שם היו כל התפילין תפוסים. משהו בתוכו התמרד והוא עשה הסכמים עם האנרגיה הקוסמית: 'אם אין תפילין, אז אני לא צריך להניח'.

"הוא המשיך בטיוליו והגיע לפושקר, העיר בה הייתי אני. לפני שהוא יצא לשם הוא היה בדרמסאלה, והשליח שם אמר לו: 'אנחנו נמצאים ערב סוכות, קח ערבות ותמסור אותן לשליח בפוקשר'. במשך כל הדרך הרגיש בעלי שהערבות משקשקות בידיו, וכשהוא הגיע לפוקשר הוא כמעט 'זרק' אותן על השליח, כשהוא אומר לו: 'קח ערבות ותן לי תפילין', אך השליח הודיע לו: 'עכשיו סוכות, בחג לא מניחים תפילין'. בעלי כמעט צעק: 'אז מה אעשה?' והשליח הסביר לו: 'ניטול ארבעה מינים, ואחר כך נלמד תורה וחסידות. אחרי החג תניח תפילין'. כך בעלי נשאר בפושקר במשך תקופה, כשהוא לומד ונחשף לעולם התורה. בהמשך הוא חזר לארץ, אך שינה את המסלול שלו לגמרי ונכנס ללמוד בישיבה ברמת אביב".

פשוט להאמין

נכון להיום עומדים אורלי ובעלה בראש 'המכללה הדיגיטלית ללימוד תניא' שאותה ייסדו יחד. הם משמשים כשליחי חב"ד במושב ניר ישראל, ומעסיקים עשרות מורים ומורות שמלמדים את התלמידים בעיקר דרך הזום. 

"אני אחראית על התכנים לנשים, ובעלי על התכנים לגברים", היא מסבירה, "בנוסף ללימודים הדיגיטליים יש לנו גם פעילויות שונות שמשתתפות בהן נשים מכל רחבי הארץ הנמנות על כל המגזרים ממש – דתיות ומסורתיות, אשכנזיות וספרדיות, מכל מקום ומכל יישוב. יש לנו הכל, כאשר המטרה להציע מגוון רחב של שיעורים לכל מי שרוצה להתחזק ולהחכים".

התופעה של "נשים לומדות תורה" פחות הוכרה בעבר. מה קרה שהיא תפסה תאוצה?

"זה לא מדויק. הרבי מליובאוויטש תמיד העצים נשים, גם בנושא לימוד תורה. גם לפני 200 ו-300 שנה ניתן היה לראות נשים שלומדות תורה. בשנים האחרונות זה התחזק, בעקבות כך שניתן לראות שנשים עושות ממש הכל – הן לומדות כל תחום ומוציאות תארים בכל מה שאפשר, ואין שום סיבה שיהדות תישאר מחוץ לתחום. באופן אישי תמיד התחברתי ללימוד תורה, אבל מאז שזכיתי לייסד את המכללה, אני מרגישה שהראשונה שנתרמת ממנה זו אני בעצמי, ומודה בכל יום מחדש על הזכות לעסוק בכך".

לסיום, מבקשת אורלי להעביר מסר לבנות בתקופת השידוכים: "אני מבינה יותר מכל אחד אחר את מה שעובר על מי שמחפשת כל כך הרבה זמן, ומרגישה שכבר אין דבר שלא ניסתה, וכביכול אין עוד סיכוי.

"אני זוכרת את עצמי עם סביבה שלא מבינה מה הבעיה שלי - 'מה כל כך קשה להיפגש? לכל היותר תיהני ערב אחד ולבסוף זה לא יצא לפועל'. אנשים פשוט לא הבינו שכאשר הגעתי לפגישות, הגעתי עם כל הציפיות והדמיונות, כשבעיני רוחי אני כבר רואה איך ייראה השלט על דלת הבית שלנו, כמה ילדים יהיו לנו, היכן נגור ומה נעשה. לא פלא שבכל פעם מחדש כששידוך לא יצא לפועל, הרגשתי התרסקות. במידה מסוימת גם התחיל לטפטף הייאוש, בבחינת 'מאין יבוא עזרי?' מה עוד צריך לקרות כדי שאמצא סוף-סוף את הזיווג שלי? הייתי שומעת על חברות שהתארסו עם דמעות בעיניים. היה לי כל כך קשה ומתסכל.

"מתוך התסכול ניסיתי לעשות שינויים בחיים שלי – התחלתי להיות פחות שמרנית, לדבר יותר עם גברים, ללבוש מכנסיים, ועוד, וכחלק מכך הגיעה גם הנסיעה להודו. סברתי בטעות שאם אהיה פחות 'דוסית', זה יעזור לי למצוא את מה שאני מחפשת. אבל בסופו של דבר התברר שדווקא כשנכנסתי למדרשה ועברתי את החיזוק הרוחני הכי גדול בחיים שלי – הגעתי למציאת השידוך.

"כי בורא עולם רוצה מאתנו בדיוק את השינוי הזה – שלא נישאר במקום אחד, אלא נתקרב אליו ונעמיק את הקשר שלנו אתו. זה גם המסר שאני מעבירה לבנות אחרות בכזה מצב – אל תישארו באותו מקום, נסו לבדוק היכן אתן יכולות להתחזק ולשנות, והכי חשוב – אל תאבדו תקווה. כי אי אפשר להשוות בחורה שמגיעה לפגישה כשהיא מאוכזבת וחסרת ציפיות לבחורה שמאמינה שהכל נעשה בהשגחה פרטית, ומאמינה בבורא עולם שגם הבחור שלה יגיע – ברגע הטוב, המדויק והנכון ביותר. כי רק כך ניתן לעבור את התקופה".