זה היה בחול המועד פסח תשפ"ג. קמתי בבוקר וגיליתי אודם בעין שמאל. לא ייחסתי לזה חשיבות.

אחרי שבוע גיליתי מין בליטה בתוך העין. נבהלתי ורצתי למיון עיניים. במיון, הרופא הסביר לי שזו דלקת בלחמית, ונתן לי טיפות לשבוע ימים. טיפלתי בטיפות למשך שבוע, ושכחתי מהעניין. אחרי כמה ימים ראיתי משהו מוזר בעין, וגיליתי שוב את היבלת על הלובן של העין.

שוב רצתי למיון ושוב חזרתי עם טיפות, ושוב, בסיום הטיפול – זה חזר. כך בערך חמש או שש פעמים.

ואז הרופאה במיון הפנתה אותי לבדיקה במרפאת קרנית. התקשרתי למוקד. המוקדנית לא הבינה מה זו מרפאת קרנית, וקבעה לי תור לרופא עיניים. חיכיתי לתור הרבה זמן, וכשסוף סוף הוא הגיע, רשם לי הרופא שוב סטרואידים, ושוב, בסיום הטיפול – הנגע חזר.

הייתי אובדת עצות. ביקשתי מכמה חברות להתקשר לרב פירר מכמה טלפונים, ובסייעתא דשמיא הצלחנו לתפוס את הרב. הוא הסביר לי שיכול להיות שאני צריכה פלסטיקת עיניים.

זה היה כבר לפני יום כיפור. ניסיתי לפנות למרפאה שהוא המליץ לי עליה, ולא הצלחתי. החלטתי להפריש חלה ואמרתי לה' שההשתדלות היחידה שאני יכולה לעשות זה לשלוח אימייל למרפאה, והיתר – בידיים שלו.

ואכן, זה מה שעשיתי. שלחתי להם מייל במוצאי שבת, והמרפאה חזרה אלי ביום שלישי, יום אחרי יום כיפור, והפנתה אותי למרפאת קרנית. ואז הבנתי שסתם התעכבתי, כי לא הגעתי למרפאה הנכונה.

באותו רגע בדקתי איפה יש מרפאת קרנית קרובה, ומצאתי אחת כזו בבית החולים שבו עבדה גיסתי. התקשרתי אליה, ויום למחרת היא חזרה אליי עם תור לעוד כמה ימים – למרפאות שלוקח כמה חודשים להתקבל אליהן.

הגעתי לתור, ושם הרופא קבע שאני צריכה לעבור ביופסיה והוצאת הנגע. שמחתי שסוף סוף נמצא הפתרון, ואכן נקבע לי תור כמה חודשים אחרי.

הגעתי לניתוח מתוך שירות ותשבחות וביטחון גמור שלא אינזק. ניתוח "מעניין" – הוציאו את הנגע, חתכו ותפרו, והיתה לי תקופה ממושכת של החלמה.

אחרי כחודשיים מהניתוח שוב גיליתי בעין בליטה, כמו בצקת. ידעתי שבביקורת הבאה הרופא הולך להיות "שמח"...

זה היה כבר סמוך לפסח תשפ"ד. קראתי ראיון עם הרב צבי קושלבסקי שליט"א, שזכה לחבוק בן בגיל 88. הוא הסביר שם שכדי להגיע לאמונה, הוא ביטל את מידת הכעס.

אמרתי לעצמי: אין בעיה, אני הולכת ללמוד על מידת הכעס, ולעשות עם עצמי עבודת אמונה שורשית.

פתחתי את ה"אורחות צדיקים" במידת הכעס, ובפסקה הראשונה הופיע הפסוק "ונתן ה' לך לב רגז וכליון עיניים". ומסביר שם האורחות צדיקים שהכעס מכלה עיניים.

זה היה חזק כל כך שידעתי שזו, ורק זו, העבודה האמתית שלי.

הגיע יום הביקורת. החלטתי שאני לא סוחבת את בעלי איתי. אמרתי: אם יש איזו זכות שתגן עלי – הרי היא זכות לימוד התורה. ואני לא הולכת לעבור את הבדיקה הזו בהיסטריה ובכיות. אני הולכת עם השם.

הגעתי למנתח. הוא ביקש ממני לשים את הסנטר צמוד למכשיר, ונבהל למראה עיני. תוך כמה דקות כל החדר התמלא בכל מיני יועצים ומומחים שעבדו איתו.

באיזה שהוא שלב הוא התחיל לדבר ולהראות להם סרטונים לא נעימים של הניתוח. פשוט הסטתי את המבט והתחלתי לדבר עם השם. אמרתי לו: "תשמע מה שהם אומרים, כי זה לא קשור אלי. אני את העבודה שלי עשיתי, ובטח שלא תרצה שככה יעשו לבת ישראל...".

וכדי לחזק את עצמי, לכל חדר שנכנסתי חיפשתי כיסא פנוי, וידעתי שבכסא הפנוי הזה נמצא עוד מישהו – ה'. הוא שומע והוא מטפל בעניין הזה יותר טוב מכולם.

תוך כדי התייעצויות זרקתי לרופא שאולי כדאי שאקח שוב טיפות. הרופא כתב לי מיד עוד טיפול של טיפות, שלח אותי לכל מיני בדיקות רציניות, והודיע לי שכנראה אני הולכת לעבור ביופסיה נוספת.

כשסיימתי את הבילוי הארוך במרפאות ויצאתי מבית החולים, שמתי לב שאני בכלל לא לחוצה, והרגשתי שהאדם היחיד שנלחץ בסיטואציה היה המנתח. חשבתי לעצמי: מעניין, למה הוא לחוץ? אולי כי הוא מרגיש שנכשל באבחנה שלו? אולי כי לא נעים לו ממני? בכל מקרה הבנתי שכנראה אם הרופא היה מצטרף ללימוד שלי, הוא היה מסיק מסקנות אחרות.

הייתי ממש רגועה. אפילו דמעה אחת של פחד או דאגה לא נשרה ממני. רק דאגה אחת נשארה לי: מה יקרה ביום שהאמונה שלי תתרופף, כמו שקורה לכולנו? אבל חיזקתי את עצמי שאני לא חייבת להיות צדיקה. גם להיות צדיקה לשעתיים זו נחת גדולה להשם.

המשכתי את העבודה בעניין הכעס ובעניין האמונה. יותר מזה לא היה לי מה לעשות.

אחרי כמה שבועות גיליתי שהבצקת נעלמה לגמרי... התחלתי על דעת עצמי להוריד את המינונים של הטיפות שהמנתח נתן לי.

אחרי חודש הייתה לי ביקורת נוספת. המנתח הביט בעין ואמר לי: "זה נעלם לגמרי, ממש בשורות טובות". רציתי לצעוק לו את כל מה שאני יודעת, אבל לא יכולתי. רק דבר אחד אמרתי בקול: "התפילות התקבלו", ויצאתי.

ואם איני יכולה להסביר זאת לרופא, אשתף לפחות את עם ישראל בהשגחה הפרטית הנפלאה הזו.